נטליה גינצבורג (Natalia Ginzburg, יולי 1916-אוקטובר 1991) היתה סופרת איטלקייה.
כמה עובדות ש(אולי) לא ידעתם על נטליה גינצבורג:
גינצבורג נולדה בפלרמו שבסיציליה בשם נטליה לוי, וגדלה בעיקר בטורינו. אמה היתה קתולית, אביה יהודי והיא חונכה כאתאיסטית.
"היו לה חמישה אחים. היא היתה הילדה הקטנה ביותר. כילדה היא הרגישה בודדה מאוד, לא ממש חלק מהמשפחה. ההרגשה הזאת ליוותה אותה גם בבגרותה, כשהפכה לסופרת", סיפרה ליזה גינצבורג, נכדתה, בראיון לאלון אלטרס, מתרגם העיר והבית.
היא נישאה ללאונה גינצבורג, מרצה לספרות רוסית ממוצא יהודי, ומאז חתמה על רוב ספריה בשם נטליה גינצבורג. על הרומן הראשון שלה, La strada che va in città, היא חתמה בשם העט אלסנדרה טורנימפרטה. הספר ראה אור בשנת 1942, בשיא האנטישמיות באיטליה, שנתיים לאחר שבעלה הוגלה לכפר קטן בחבל אברוצו עקב דעותיו האנטי פשיסטיות.
לאחר נפילת משטרו של מוסלוני ערכו גינצבורג ובעלה ברומא, בחשאי, עיתון אנטי-פשיסטי. בעלה נאסר על ידי הגסטפו ועונה למוות.
לאחר מות בעלה, עבדה גינצבורג לפרנסתה כעורכת, לקטורית ומתרגמת בהוצאה היוקרתית אינאודי (Einaudi). תרגמה לאיטלקית, בין השאר, את בעקבות הזמן האבוד של מרסל פרוסט.
ב-1948 עשתה גינצבורג את אחת הטעויות הגדולות בהיסטוריה שלה: בעבודתה כלקטורית היא החזירה לפרימו לוי את כתב היד של הזהו אדם? היא חשבה שהטקסט אינו ראוי לדפוס. הטעות הזאת ציערה אותה כל חייה.
גינצבורג הכירה ולמעשה גילתה את אלזה מורנטה, כאשר כתב היד של כזב וכישוף, הרומן הראשון של מורנטה, הגיעה אליה במסגרת עבודתה כלקטורית. לדברי נכדתה של גינצבורג, סבתה הרגישה מיד שמדובר בסופרת גדולה ונהגה לדבר עליה בהערצה גמורה.
גינצבורג כתבה עשרה מחזות. מורנטה זלזלה בכתיבתה לתיאטרון ולעגה לה על כך בגלוי. בספר קשה לאדם לדבר על עצמו - שיחות עם נטליה גינצבורג (הוצאת כרמל, 2005), היא מספרת: "היא הזמינה אותי לארוחת ערב... בדיוק סיימתי לכתוב את התחתנתי איתך רק בשביל הכיף, והיא אמרה לי שהמחזה לא מוצא חן בעיניה, שהוא מטופש ומתקתק. היא באמת לא אהבה אותו; והיא צעקה עלי, לא הסתפקה בהערות. ממש כעסה".
ב-1950 נישאה גינצבורג לגבריאלה באלדיני, והזוג עבר להתגורר ברומא. אז החלה התקופה הפורייה ביותר בקריירה הספרותית שלה, שבמהלכה פרסמה, בין השאר, את כל אתמולינו, ולנטינו, קולות הערב ואמרות משפחה (תורגם בעבר כלקסיקון משפחתי) - ספרה המצליח ביותר, שמכר יותר מחצי מיליון עותקים באיטליה בלבד, הפך אותה לסופרת פופולרית בקנה מידה עולמי וזיכה אותה ב-1963 בפרס הספרותי היוקרתי ביותר באיטליה, פרס סטרגה.
בשנת 1964 השתתפה גינצבורג בסרט הבשורה על פי מתי שביים פייר פאולו פאזוליני
לאחר מלחמת העולם השנייה הצטרפה גינצבורג למפלגה הקומוניסטית. מאוחר יותר עזבה את המפלגה, אך שבה אליה בתחילת שנות השמונים של המאה העשרים, וכיהנה מטעמה כמה שנים כחברת פרלמנט.
בשיחת הרדיו האחרונה שנערכה עמה, אמרה: "את אחד המושגים הפוליטיים המעטים, אולי היחיד, שאני דבקה בו, רכשתי כאשר הייתי בת שבע. הסבירו לי את מהות הסוציאליזם, אמרו לי שמשמעותו היא חלוקת רכוש שווה ושוויון זכויות לכל. נראה לי שזה דבר שיש לבצע מיד. חשבתי שמוזר שהדבר עדיין לא בוצע... עד היום אני משתוממת שעדיין אין חלוקת רכוש שווה ולא שוויון זכויות לכל, ומפליא אותי שנראה כי הדבר קשה ליישום ומורכב כל כך".
ב-1972, שבועות ספורים לאחר רצח הספורטאים הישראלים במינכן, פרסמה גינצבורג מאמר בעיתון לה סטמפה תחת הכותרת היהודים: "אחרי המלחמה אהבנו את היהודים שעלו לישראל והרגשנו אהדה כלפיהם, מתוך מחשבה כי הם שרדו למרות הניסיון להשמיד אותם... אהבנו את זכר הכאב שנשאו עמם, את השבריריות שלהם, את ההליכה חסרת התכלית ואת הכתפיים השחוחות מפחד... הופתענו מאוד כאשר נעשו לעם חזק, תוקפני ונקמני. קיווינו שיקימו מדינה קטנה לא חמושה, רודפת שלום, קיווינו שכל אחד ואחד מהם ישמור על חזותו השברירית, המרירה, המהורהרת, הבודדה. ייתכן שזה לא היה אפשרי. אבל השינוי שהתחולל בהם היה אחד הדברים הנוראים ביותר שקרו."
לדברי נכדתה של גינצבורג, "היה לה יחס בעייתי לישראל. היא לא רצתה מעולם לבקר בה... היא העדיפה יהודים על ישראלים. היה לה יחס עמוק ליהדותה, אבל כיוון שהיתה מלאת סתירות היא חשה גם כקתולית. זה סיפור מורכב. היא ביקשה להיקבר כקתולית. בעלה השני היה קתולי. היה לה קשה לקבל את הכיבוש הישראלי, כשם שהיה לפרימו לוי קושי עם הכיבוש הזה".
