הרוקי מורקמי

הרוקי מורקמי ( 村上 春樹, נולד בינואר 1949) הוא סופר ומתרגם יפני.

כמה עובדות ש(אולי) לא ידעתם על הרוקי מורקמי:

מורקמי נולד בקיוטו ב-1949, ארבע שנים לאחר תום מלחמת העולם השנייה. אביו היה מעורב במלחמת סין-יפן השנייה, וסבל מטראומה עמוקה ממנה.

"כילד שנולד לאחר המלחמה, ראיתי אותו מדי יום לפני ארוחת הבוקר מתפלל ארוכות מול המזבח הבודהיסטי בביתנו", אמר מורקמי בפברואר 2009 בנאומו בבנייני האומה עם קבלת פרס ירושלים. "יום אחד שאלתי אותו מדוע הוא עושה זאת והוא ענה לי שהוא מתפלל עבור אותם אלה שמתו בשדה הקרב. הוא התפלל עבור כל אלה שמתו, כך אמר, אויבים ובעלי ברית כאחד. כשהתבוננתי בגוו בעת שכרע מול המזבח, נדמה שחשתי בצל המוות שריחף סביבו".

מורקמי הוא בן יחיד. את רוב נעוריו בילה בעיר קובה. "סבא אחד שלי היה נזיר בודהיסטי, סבא שני היה סוחר בעיר אוסקה, ושני ההורים שלי לימדו ספרות", סיפר בראיון עיתונאי.

מורקמי למד תיאטרון באוניברסיטה בטוקיו, שם פגש את אשתו יוקו טקהאשי, איתה התחתן כשהיה בן 22, בשנת 1971. בני הזוג החליטו לא להביא ילדים לעולם.

עבודתו הראשונה היתה בחנות תקליטים. זמן קצר לפני סיום לימודיו, מורקמי פתח בית קפה ומועדון ג'אז בטוקיו, אותו ניהל עם אשתו עד 1981. "כשהיה לי את המועדון, זאת היתה העבודה שלי, לנהל שיחות", אמר בראיון עיתונאי. "עשיתי את זה במשך שנים, אבל אני לא אדם דברן. נשבעתי לעצמי כשסגרתי את הבר לדבר רק עם אנשים שאני באמת רוצה לדבר איתם".

מאז ילדותו הושפע מורקמי רבות מהתרבות המערבית, במיוחד ממוזיקה ומספרות  אירופאית, רוסית ואמריקאית. הוא קרא מגוון רחב של יצירות מאת דוסטויבסקי, קפקא, פלובר, דיקנס, קורט וונגוט, ריצ'רד בראוטיגן וג'ק קרואק. השפעות מערביות אלה מבדילות את מורקמי מרוב הסופרים היפנים.

מורקמי תרגם ליפנית את התפסן בשדה השיפון של ג'יי די סלינג'ר וכמה מיצירותיהם של סקוט פיצג'רלד, טרומן קפוטה, ריימונד צ'נדלר וריימונד קארבר. בראיון לעיתון יפני אמר: "ארבע הקלסיקות האמריקאיות שתרגמתי השפיעו משמעותית על הכתיבה שלי. אלו הן התפסן בשדה השיפון, גטסבי הגדול, השינה הגדולה וארוחת בוקר בטיפאני.

"אני זוכר את עצמי קורא את האחים קרמזוב ארבע פעמים ברצף", סיפר בראיון עיתונאי. את מלחמה ושלום הוא קרא מאוחר יותר, שלוש פעמים.

מורקמי מעריץ את דוסטויבסקי. "אם היה עלי לבחור סופר אחד שאני מחשיב לגדול ביותר בכל הזמנים, הייתי בוחר בדוסטויבסקי", אמר בראיון. "בעיקר בזכות שני ספרים שלו, האחים קרמזוב ושדים, פשוט מפני שדוסטויבסקי כל הזמן הלך והשתבח, הוא השתפר העמיק והשתכלל מספר לספר. כמו בטהובן, הוא פילס את דרכו אל היכל התהילה של כל הזמנים תוך כדי מאבק קשה במציאות, בכתיבה, בשדים שהשתוללו בתוך נפשו. הוא הצליח לבנות בהדרגה הישג אחר הישג ולבסוף להגיע ליצירה האחת, הגדולה, המושלמת. זו שיש לסגוד לה. אני עדיין רחוק מזה ועדיין חולם שזה יקרה גם לי".

מהסופרים המודרניים, ציין בראיונות עיתונאים את התלהבותו מקזואו אישיגורו, קורמק מקארתי הסופר הנורווגי דאג סולסטאד וגם ממחבר ספרי המתח לי צ'יילד. 

מורקמי ואשתו חיו לסירוגין ביפן, באירופה ובארצות הברית. הם שבו ליפן ב-1995, לאחר רעידת האדמה שבה נהרגו 5,000 איש ומתקפת הטרור ברכבת התחתית. לדברי מורקמי, הכל השתנה אז, והוא מצא את עצמו בחיפוש אחר משהו שיוכל לעשות בשביל ארצו ובשביל קוראיו. למרות הביקורת החריפה שלו על יפן, הבין שגם אם בעבר רצה להיות סופר גולה, הוא סופר יפני, שזאת אדמתו ושורשיו, ואדם לא יכול להימלט מארצו.

מורקמי הוא אצן חובב למרחקים ארוכים. כשהיה בן 33, החל לרוץ, ומאז, כך נראה, לא הפסיק. הוא רץ עשרות ריצות מרתון, השתתף בתחרויות טריאתלון וביוני 1996 השלים את ריצת האולטרה מרתון הראשונה שלו - מרוץ של מאה קילומטרים סביב אגם סרומה בהוקאידו, יפן. על חוויותיו מריצה הוא כתב את הספר על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה, ששמו הוא פראפרזה על שם ספרו של אחד הסופרים האהובים עליו, ריימונד קארבר, על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה.

הוא רץ או שוחה מרחקים ארוכים כמעט בכל יום, מקפיד על תזונה בריאה, נכנס למיטה בסביבות תשע בערב ומתעורר, בלי שעון, בסביבות ארבע לפנות בוקר - אז הוא פונה ישירות לשולחן הכתיבה לחמש או שש שעות עבודה מרוכזת (לפעמים הוא מתעורר אפילו בשתיים בלילה). "אני קם מוקדם בבוקר וכשאני כותב אני משמיע תקליט, תקליט ויניל. לא בקול רם מדי", סיפר בראיון עיתונאי". אחרי 15-10 דקות אני שוכח שהמוזיקה מתנגנת, אני פשוט מתרכז בכתיבה. אבל אני זקוק למוזיקה כלשהי, מוזיקה טובה". לדבריו, הוא רואה במשרד שלו תא מאסר, "אבל מאסר מרצון, מאסר מאושר".

"כשאני כותב, בשעה שאני כותב, אני לא יודע מי עשה את זה, הקוראים ואני נמצאים באותו מקום", סיפר בראיון עיתונאי. "כשאני מתחיל לכתוב סיפור, אין לי מושג מה הסוף שלו ואני גם לא יודע מה עומד לקרות. אם הדבר הראשון הוא שיש מקרה של רצח, אני לא יודע מי הרוצח. אני כותב את הספר כי הייתי רוצה לגלות. אם אני יודע מי הרוצח, אין טעם לכתוב את הסיפור".

"לחלום זו העבודה העיקרית של סופרים, אבל לחלוק את החלומות שלנו הוא משימה עוד יותר חשובה", אמר בנאום קבלת פרס קטלוניה בשנת 2011. "איננו יכולים להיות סופרים בלי להרגיש שאנחנו חולקים משהו".

בינואר 2015 התחיל מורקמי לענות לשאלות של קוראים בטור מיוחד באתר שלו (ביפנית). אחת העצות שהעניק לקוראיו היא לנסות לא לפגוע באיש: "אני מנסה לזכור 'לא לתת לעט להפוך לחזק מדי' כשאני כותב. אני בוחר את המלים שלי כך שייפגעו מהן אנשים מועטים ככל האפשר, וגם את זה קשה להשיג. לא חשוב מה נכתב, יש סיכוי שמישהו ייפגע, שתעליבו מישהו. אני לוקח את זה בחשבון ומנסה ככל יכולתי לכתוב משהו שלא יפגע באף אחד. זהו לקח שעל כל סופר לנהוג על פיו".

מורקמי הוא סופר עטור פרסים ספרותיים בינלאומיים, בהם פרס הפנטזיה העולמי, פרס פרנץ קפקא, פרס הנס כריסטיאן אנדרסן, פרס קטלוניה ופרס ירושלים, שהוענק לו בשנת 2009.

למרות הפגנות, לחצים ואיומים להחרים את ספריו אם ישתתף בטקס, בשל מלחמת ישראל בעזה, מורקמי בחר להגיע לירושלים ולהשתתף בטקס, אך נשא נאום ובו ביקורת קשה על מדיניות ישראל. בין השאר אמר: "כשביצה נשברת על חומה בצורה וגבוהה, תמיד אעמוד לצדה של הביצה. כן, גם אם החומה צודקת מאוד והביצה שוגה, אעמוד לצדה של הביצה [...] מה המשמעות של המטפורה הזאת? מבחינה מסוימת, הכל פשוט וברור. מטוסי קרב וטנקים וטילים ופצצות זרחן לבן - הם החומה הבצורה והגבוהה. הביצים הם האזרחים הלא חמושים שנמחצים ונשרפים ונורים למוות. זה פירוש אחד של המטפורה. אבל זה לא הכל. יש לה משמעות נוספת. חישבו על זה כך: כל אחד מאיתנו הוא בעצם ביצה. כל אחד מאיתנו הוא נפש ייחודית ללא תחליף, הנתונה בקליפה שבירה. זה נכון לגבי, וזה נכון לגבי כל אחד מכם. וכל אחד, במידה זו או אחרת, ניצב מול חומה גבוהה ובצורה. לחומה יש שם: זו 'השיטה'. השיטה אמורה להגן עלינו, אבל לפעמים היא מקבלת חיים משל עצמה, ואז היא מתחילה להרוג אותנו ולגרום לנו להרוג אחרים - בקור רוח, ביעילות, בשיטתיות".

מורקמי תרם את שמונים אלף האירו שקיבל מפרס קטלוניה בשנת 2011 לקורבנות רעידת האדמה והצונאמי ולנפגעי אסון הגרעין בפוקושימה. בנאום קבלת הפרס דיבר נגד השימוש באנרגיה אטומית.

במסה שליח הגז' משנת 2007 כתב: "אחד מפסנתרני הג'ז האהובים עלי ביותר הוא תלוניוס מונק. פעם מישהו שאל אותו איך הוא מצליח להפיק מהפסנתר צליל מיוחד מסוים. מונק הצביע על המקלדת ואמר: 'זה לא יכול להיות תו חדש. כשאתם מסתכלים על המקלדת, כל התווים כבר נמצאים שם. אבל אם אתם מתכוונים מספיק לתו מסוים, הוא יישמע אחרת. אתם חייבים לבחור בתווים שאתם באמת מתכוונים אליהם'. כשאני כותב, המלים האלו של מונק חוזרות אלי לא פעם, ואני חושב לעצמי: 'זה נכון. אין מלים חדשות. העבודה שלנו היא להעניק מובנים חדשים ונימות מיוחדות למלים רגילות לגמרי'. המחשבה הזאת מרגיעה אותי. פירושה הוא שמרחבים אדירים ובלתי מוכרים עדיין ניצבים בפנינו, שטחים פוריים שממתינים שנעבד אותם".