עזה - מקום ודימוי במרחב הישראלי

מה עולה בראשך כשאומרים לך עזה? ומה זה אומר עליך? עלינו?

עזה "היתה וממשיכה להיות הבעיה הגדולה, השורשית והדחופה ביותר של ישראל", כותב דותן הלוי שערך עם עמרי בן יהודה את אסופת המאמרים החלוצית, החשובה והמרתקת שלפנינו, הבוחנת את עזה כמקום בתודעה הישראלית. הספר מציע בחינה מקיפה של עזה כמקום וכדימוי בישראל באמצעות שלל דיסציפלינות הנוגעות בלימודי התרבות: היסטוריה של ישראל ופלסטין, שירה וספרות, קולנוע וטלוויזיה, אמנות ואדריכלות.

לספר שתי עמדות עיקריות: ראשית, הוא בוחן את עזה, הרצועה והעיר, כהטרוטופיה של ישראל, כלומר כמקום משותף ובה בעת גם זר, זה שנמצא בתוך הגוף (בתוך הגבול) אך בשוליו. שנית, הוא בוחן את עזה בעיני המתבוננים עצמם, בעיני הישראלים, ונמנע במכוון מהגישה האוריינטליסטית המתיימרת לדעת את ״המזרח״ או לייצגו. במקום זאת, הספר מציע לימוד של ישראל עצמה ושל תרבותה, כפי שהיא משתקפת במראה העזתית. באמצעות עזה הספר שואל: מהו מרחב ישראלי בכלל? 

בין המאמרים מאת אורי ש. כהן, רונה סלע, יובל עַרַּב עברי, אליאס ח'ורי ורבים וטובות אחרים משובצים קטעי פרוזה של הסופרת העזתית סמא חסן, שכותבת בין השאר: "כאשר המלחמה מסתיימת אתה מנער את הצער מעיניך ומגלה שהילדים גדלו בטרם עת, ושהנשים התאלמנו מוקדם, ושהגברים בוכים על מה שאיבדו ועל הזוועות שראו, וגם גילויי החיים והשמחה שהיו קודם לכן לא היו אלא ניסיונות חסרי תועלת לשכוח".