ציפור בקרקעית אגם

במונגוליה, כך אומרים, ישנה ציפור אחת אשר שוכנת בקרקעית אגם עמוק, ושרה לעצמה. איש אינו שומע את שיריה, אך התנודות העדינות של הצלילים מוצאות דרכן אל מזמורי תפילה של נזירים מונגוליים; מַרְוות בִּצְלִילֵי־עַל את סיפורי המיתוסים העתיקים; שרות את אובך הטיפות במפלי המים הגדולים; מוצאות מפלט לבטח בשתיקות בין המילים.

בחדרי במרכז תל־אביב, במרחק של 7,580 ק"מ בערך מאותו אגם, אני כורה אוזני אל הצלילים ההם, שדרך השקיפות המדומה של עומק לא־נִדְלֶה — יצאו לנדוד, ובעושר סולמות מסתוריים שאח וָרֵעַ אין להם — עצרו לרגע, בלבי. כי בעולם לכל דבר יש משהו דומה לו. רק לצלילים האלה אין. וייחודם קורע את המרחק ואת הזמן, ורענן כמו טיפה של גשם קיץ נוגע בי. עולם עייף הוא זה שכל דבר בו מזכיר דבר אחר שכבר קרה. שבו הכול מובן לפי מה שאני, וארץ רחוקה היא רק גרסה נוספת של עצמי. אך הציפור היא צליל חדש, וגם עתיק, שלא נשמע כמוהו. גם לא בחלומות.

כיום, בעומס המידע, חוצים את העולם המסרים האלקטרוניים במהירות האור. האם גם הם, אחרי אלפי שנים — ישאירו כאן, כמו הציפור, עקבות של יופי?