תמלול של 13 שיחות מוקלטות עם משוררים ומשוררות, "שנתנו לי חוט איתו יכולתי להתהלך בשורותיהם ואותו אני מבקשת להושיט לכם, הקוראים והקוראות".
את השיחות ערכה בשני העשורים האחרונים, בביתם של המשוררות והמשוררים, המשוררת ענת שרון בלייס, עורכת ומגישה תוכניות ספרות ותרבות בכאן תרבות.
משתתפות ומשתתפים: נורית זרחי, סמיח אל-קסאם, חביבה פדיה, מאיר ויזלטיר, ישראל אלירז, קרן אלקלעי-גוט, מירון ח. איזקסון, רוני סומק, שרון אס, טאהא מוחמד עלי, אמירה הס, אגי משעול, ארז ביטון.
מתוך שיחה עם נורית זרחי:
ענת יש לך ספר שירים "התקרה עפה" וקובץ סיפורים קצרים ששמו "הרצפה מתנדנדת". לאורך הכתיבה שלך, למבוגרים, לילדים, את עוסקת בסדק הזה שנפער בין עולם הילדות לעולם של הגדולים, המבוגרים. אצלך, ביוגרפית, זה משהו שקרה מוקדם מדי. תקרות עפות זה יכול להיות נפלא עבור ילד אבל אצל מבוגר זה גם אחרת, זה מפחיד.
נורית גם אצל ילדים זה מפחיד. אם זה לא במסגרת משחק, אז זה גם מפחיד. האי־רגיל, כשאת יודעת את הרגיל, הוא מפחיד.
ענת ואת שבה לעסוק ביציבות של הבית. זה עניין גופני ונפשי אצלך, ולמעשה זה ליבו של מעשה האמנות.
נורית ספר השירים החדש שלי "אררט" (צוחקת) זה שוב נדנדה. התיבה של נוח מתנדנדת שם על קצה ההר. חשבתי שנחלצתי מהדימוי הזה.
ענת אבל זאת הפואטיקה שלך - התקרה עפה, הרצפה מתנדנדת - זאת לא סיטואציה ארכיטקטונית. זה בו־זמנית המקום המפחיד והמקום של ההשראה, של היצירה.
נורית נכון. עכשיו, יש עוד דבר שהמאוזן הוא העמדת פנים. כשאני כותבת באמת הכול זז, הכול משתנה, לצערנו או לא. ורק אנחנו רוצים שזה יעמוד במקום אחד. אבל הכול משתנה לחלוטין.
