"טקסט מרהיב, צורב ומנחם, עם איורים נפלאים. קריאת חובה בזמן שהעולם עולה באש", כתבה שרון קנטור על המסה הפילוסופית-אקולוגית-פסיכולוגית המסעירה של יותם פלדמן, הטוען שהבעיה המרכזית שלנו היא ההתמכרות שלנו לתודעת המחסור, ומציע לאמץ את הנפש הסולארית, נפש של בזבוז ללא תכלית.
במבוא ובשבעת פרקי המסה, המלווים באיורים נהדרים של דניאל כאשי, מסמן פלדמן רגעים קריטיים שבהם האנושות עמדה בצומת דרכים ביחס לשמש, מימי מצרים הקדומה של אחנתון שחולל "מהפכה סולארית" ועד משבר האקלים של היום.
הקיום בחברה בת-זמננו חדור תחושה של מחסור – החיים נראים קצרים, משאבי הטבע מוגבלים ומתכלים. אבל הטבע בזבזני הרבה יותר מהחברה האנושית. השמש מרעיפה בלא הרף אנרגיית חום על כדור הארץ. מדוע אם כן לא מצליחה האנושות לאמץ את תודעת השפע הסולארית?
כדי להבין את הרגע הנוכחי, אני חוזר לאחור בזמן אל הרגע שבו החלה האנושות להשתמש באנרגיה כפי שהיא עושה כיום. בראשית המאה ה-17 עוד השתמשו בני האדם במשאבי אנרגיה באופן שאינו שונה מזה של האדם הניאנדרתלי, 300 אלף שנה קודם לזמננו. מקור האנרגיה המרכזי היה עצים (ושמן למנורות), ואנרגיית החום שהופקה מהבעירה נוצלה במישרין להסקה ולתאורה. היות שעצים שימשו גם לבניין בתים וספינות, האנושות התקרבה לרגע שבו תמצה את כלל משאבי העץ העומדים לרשותה: יערות אירופה התרוששו, וקצב צמיחת העצים לא הדביק את דרישות הציביליזציה.
או-אז עמדה בפני בני האדם בחירה גורלית בין שני נתיבים להתרחבות: כלפי מטה – כריית אנרגיה מתכלה ומזהמת ממכרות תת-קרקעיים, או כלפי מעלה – ניצול ישיר של אנרגיה מתחדשת ואין-סופית, לפחות בקנה מידה אנושי, מהשמש. אף שהבחירה בהתרחבות כלפי מטה לא התקבלה ברגע אחד, אין ספק שזו הייתה החלטה. כפי שאראה בהמשך, שתי האפשרויות – הסולארית והאורגנית או המתכלה והמתחדשת – היו ידועות למדענים, למהנדסים ולפוליטיקאים בני התקופה.
