לפעמים אני רואה בעיניים של בתי הקטנה את המשאלה שלה – אולי אני מדמיינת אבל אני כמעט בטוחה שזה מה שאני רואה – שאצליח פשוט לאהוב את המקום הזה, שבו היא גדלה, שאליו היא שייכת, שאותו היא מכירה, שאיתו היא מזדהה, ולא רק לסלוד כל הזמן, להסתייג, לזעום. אני מרגישה שהיא זקוקה שאעמוד עם הישראליוּת, לצידה. האם אני מסוגלת? איך עושים את זה? אני מרגישה שזו המשימה, ושאולי היא בעצם אינה סותרת את משימת ההצלה או את משימת התיקון.
המסות באסופה איך להישאר, ספרה העשירי של ארנה קזין, נכתבו כולן אחרי מערכת הבחירות של נובמבר 2022, שהעלתה לשלטון בישראל את ממשלת הימין הקיצוני. אחדות מהן נכתבו לפני גל המחאה נגד ההפיכה המשטרית, אחרות אחרי טבח השבעה באוקטובר ובעיצומה של המלחמה המבעיתה בעזה, בעת שעשרות ישראלים וישראליות חטופים/ות בידי חמאס, עדיין כלואים/ות במנהרות ובחורבות.
בכולן מנסה המחברת להבין, בעזרת הצורה הספרותית של המסה, איך להיות ישראלית – ובת זוג של ישראלית ואמא של נערות ישראליות – בעת הנוראה הזאת: איך לחשוב, איך להשפיע, איך לתקן, איך להתנגד, איך להישאר.
"לכל איש ואישה שרוצים להבין איך ברצונם להגיב בשעת חירום זו לפניה המשתנות של ישראל כדאי לקרוא את איך להתנגד [חיבור שפורסם בעבר בנפרד ונכלל גם באסופה זו]", כתב יונתן שגיב, "לא רק כי הוא מזכיר לנו היסטוריה חשובה, חיובית ומעודדת של מחאות, ולא רק כי הוא מציע לנו באופן בהיר דרכים מעניינות לחשיבה על התנגדות, אלא כי בעצם כתיבתו ומעשה פרסומו, בעצם נדיבותו וקריאתו לשיחה, הוא גם נותן לנו כוח להתנגד, הוא נותן לנו, כדברי סולניט וקזין, תקווה".
מתוך פתח הדבר:
לפעמים אני רואה בעיניים של בתי הקטנה את המשאלה שלה – אולי אני מדמיינת אבל אני כמעט בטוחה שזה מה שאני רואה – שאצליח פשוט לאהוב את המקום הזה, שבו היא גדלה, שאליו היא שייכת, שאותו היא מכירה, שאיתו היא מזדהה, ולא רק לסלוד כל הזמן, להסתייג, לזעום. אני מרגישה שהיא זקוקה שאעמוד עם הישראליוּת, לצידה. האם אני מסוגלת? איך עושים את זה? אני מרגישה שזו המשימה, ושאולי היא בעצם אינה סותרת את משימת ההצלה או את משימת התיקון.
במסות שכינסתי בעמודים הבאים תמצאו מקצת מהמאמץ שלי לעמוד באתגר הזה: את הניסיון שלי להבין איך להישאר, או איך להתמסר להיבט הזה של חיי שהוא הישראליוּת. איך לאהוב את העובדה שאני חיה בתל אביב וכותבת בעברית. איך להיות ישראלית ובת זוג של ישראלית ואמא של נערות ישראליות וחברה של ישראלים וישראליות בעת הזאת.
כל המסות בספר הזה נכתבו אחרי הבחירות של נובמבר 2022, שהעלו לשלטון את הימין הקיצוני, וחלקן פורסמו זה כבר בבמות אחדות. "איך להתנגד" נכתבה עוד לפני מחאת קפלן – היא פורסמה לראשונה כספרון בינואר 2023, החודש שבו החלו הפגנות אלו – וממילא לפני הטבח של 7 באוקטובר. החלטתי להשאיר את המסה הזאת כאן כמו שהיא, אף שכל כך הרבה קרה מאז שנכתבה. אני חושבת שהרעיונות שאספתי בה – בדבר חיוניותה של מחאה – עדיין בעלי ערך.
את המסה "למה להישאר", שזהו פרסומה הראשון בעברית, כתבתי תחילה באנגלית – אחרי שבעה באוקטובר – וחשבתי על קוראים שלה שאינם מכאן. גם אותה השארתי בספר זה ברוחה המקורית. הבנתי שאינני רוצה לכתוב בשפת המובן-מאליו הישראלית. הניסיון להסביר משהו לאחרים על המורכבות של ההוויה הישראלית בימים אלה עוזר לי להבין טוב יותר בעצמי את המצב, בלי ליפול למרחב השאלה הרטורית או ההנחות המוקדמות.
המסה "לתקן את אלוהים", שפורסמה לראשונה בכתב העת "הזמן הזה" של מכון ון ליר, שואלת אם התיקון החיוני של ישראל לא צריך להתחיל בביקורת המסורת היהודית; והמסה "יותר משלוש גיניאות", שפורסמה לראשונה ב"גרנטה", שואלת אם לא צריך לפרק את הפטריארכיה כדי למנוע את המלחמה הבאה. שתיהן נכתבו כחלק ממאמץ להשתמש בכלים של הגוּת פמיניסטית כדי להבין את מה שקורה לנו בעת הזאת.
"כמה מחשבות בעקבות לילה של מעצר" ו"געגועים לג'וז" הן מסות אישיות על זעזוע וגעגוע. וכולן ביחד הן ניסיון לחפש את הדרך לקוות לטוב, לזכור שאפשר להשפיע; להמשיך להיות כאן מתוך הזדהות, שלא לומר: מתוך אהבה.
