ז'ורז'י אמאדו, מגדולי הסופרים הברזילאים בכל הזמנים, פורש בזיעה מניפה מסעירה של דמויות מרהיבות - נשים וגברים קשי יום החיים יחדיו בשיכון ענק על מדרון גבעה במרכז העיר העילית סלבדור, בירתה של מדינת באהיה.
הספר מציג את המצוקה היומיומית של החיים העירוניים בסלוודור בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. פרקי הספר נושאים כותרות כמו החולדות, עליית הגג, זרים, מין, מהגרים, ומתחת לכל כותרת סיפורה של דמות זו או אחרת, דמויות הקשורות זו לזו וחוזרות ובאות. כולם עניים, חלקם מתאבדים, הכמרים מנצלים את תמימותם ואמונתם, בעל הבית מגרש לפעמים משפחה שלמה שאין לה לאן ללכת - יצירה סוחפת, המזמינה להפנות מבט אל תרבות רחוקה ושונה, העשויה בכל זאת להדהד מצבים מוכּרים בקרבתנו.
זהו הרומן השלישי שכתב אמאדו, מחבר דונה פלור ושני בעליה, ספרו ה-14 שתורגם לעברית והראשון הרואה אור בעברית בעשור הנוכחי. תרגם מפורטוגלית והוסיף אחרית דבר רמי סערי.
החולדות חלפו, בלי שום אות פחד, בין הגברים העומדים בפתח חדר המדרגות החשוך. חשוך היה שם כך ביום ובלילה, וחדר המדרגות היתמר במעלה הבניין כמו צמח מטפס אשר גדל בתוך גזעו של עץ. במקום עמד ריח דומה לצחנת חדרו של מת, ריח בגדים מלוכלכים שהגברים לא הרגישו. כמו כן, התעלמו מן החולדות שעלו וירדו כמתחרות ביניהן בריצה, מתרוצצות ונעלמות בחשכה.
אחד הגברים, סמוק וזערורי, מחה מפניו בשרוול חולצתו את הזיעה, זיעה שגבר אחר, שחור ענק, הניח לה להבהיק על מצחו הכהה כפחם. השלישי, הוא ששיניו הבולטות שיוו לו מראה של כלב פרא, ניכר בחולצתו הצמודה וכל העת לעס סיגריה שכבתה.
