גם בז’אנר ספרות הקיבוץ נדמה שקראנו כבר הכול: באמת, כמה אפשר לשמוע על הלינה המשותפת? דווקא לכן הספר של יעל נאמן מיוחד וחשוב כל כך: הוא מספק תמונה חדה, צלולה ומבהילה בתלישותה של חיי הילדים בקיבוץ יחיעם, שהתחיל כנקודה מבודדת בלי מים ודרכי גישה והפך לאחד ממעוזיה המחמירים ביותר של תנועת השומר הצעיר.
בנימה אובייקטיבית, כמעט מרוחקת, מספרת נאמן – שנולדה וגדלה ביחיעם וחיה מגיל עשרים בתל אביב – על קיבוץ שהתנהל לאורו של הקומוניזם וסטלין שמש העמים, ושבני גילה של נאמן (ילידי שנת 60′) גודלו במשך שנים ארוכות באמונה שהם יגאלו את העולם וישלימו את המהפכה, על אף שבכל העולם וגם בארץ כבר היו ידועים מעלליו של השלטון הסטליניסטי.
ללא נוסטלגיה מזויפת וגם בלי טיפת נקמנות, כתיבתה הייחודית של נאמן פועלת במרחב שנפער בין העולמות – עולם המבוגרים האידיאליסטים ועולם הילדים שחוו על בשרם את הסדקים בשיטה – וממלאת אותו בזיכרונות ילדותה והתבגרותה הנשזרים בסיפורי "הוותיקים", מייסדי הקיבוץ.
את הסיפור שלנו סיפרנו לעצמנו כל הזמן. בכפייתיות. בעל פה. לפעמים התעייפנו עוד לפני שהתחלנו ובכל זאת סיפרנו במשך שעות. הקשבנו רוב קשב אחד לשני, כי בכל ערב שבו סופר הסיפור, התחוורו לנו פרטים חדשים, גם שנים רבות אחרי שכבר לא היינו שם.
למשל, לא ידענו שחלק מילדי קבוצת "אורן" שהיו מבוגרים מאיתנו בחמש שנים עבדו עם הבוקרים. ושהם חיו במובלעת של חיי כפר הונגרי בתוך הקיבוץ שלנו. לא ידענו שלוֹפֶס ("זין של סוס") שימש כברְכת בוקר טוב וערב טוב. לא ידענו שאיתי מ"אורן" רכב על סוסה ברחבי הגבעות שלנו באין מפריע כבר כשהיה בן שש.
