בתנועת שפה עיקשת

בשנות העשרים של המאה הקודמת התחולל מפנה בזירת הספרות העברית: לראשונה החלו להתפרסם בכתבי עת ספרותיים שירים פרי עטן של נשים. המשוררות הבולטות בקבוצה זו היו רחל בלובשטיין, אסתר ראב, יוכבד בת-מרים ואלישבע ביחובסקי, ויצירתן סללה דרכים חדשות בשירה העברית החדשה ושינתה את פניה לבלי הכר.

באיזו מידה היו ארבע המשוררות ערות למעמדן החלוצי בשדה השירה העברית? כיצד הן ראו את מעשה הכתיבה שלהן-עצמן ואילו משמעויות הן ייחסו לו? עד כמה זעזעה כניסתן אל עולמה של השירה העברית את תפיסת הזהות הנשית שלהן? כיצד התמודדה כל אחת מהן עם המשמעויות של כניסתה למועדון הגברי הסגור עד אז של השירה העברית, וכיצד השפיע מהלך זה על יחסי האהבה של המשוררות עם גברים?

ספר זה מציע תשובות חדשות ומרתקות על שאלות אלו באמצעות קריאות פרשניות פסיכואנליטיות ופמיניסטיות בשירתן של המשוררות העבריות הראשונות.

הנחת היסוד המובילה את הקריאה בשירים היא כי כוחן של משוררות אלו טמון בהתמודדותן עם יחסי הכוח בין המינים. כל אחת מהן אמנם יצרה לעצמה שפה פואטית ייחודית משלה, אולם ארבעתן כאחת הכירו בכך שהכתיבה מחייבת פענוח מדוקדק, אכזרי לעתים, של החרדות והספקות הקשורים במשאלה לשנות את מעמדן בתוך מערך הכוח המגדרי של התרבות העברית. שיריהן של המשוררות הראשונות הם אפוא הזירה שבה התנהל מאבקן בדימויים דכאניים מופנמים של זהות, והם מעידים על התמודדותן האינטלקטואלית והנפשית עם האקלים המגדרי-לאומי של תקופתן.