דרור משעני כפי שמעולם לא חשבנו שנקרא - יומן אישי וחשוף שכתב מיד לאחר השבעה באוקטובר. בכתיבה בזמן הווה מתמשך, מכניס אותנו משעני לתוך ביתו, ומתאר ברגישות שמאפיינת אותו כיצד המלחמה משנה את משפחתו ואת החברה הישראלית.
בשבעה באוקטובר שהה משעני בטולוז שבצרפת, וכשהחלו להגיע הידיעות על המתרחש בארץ, חזר לישראל. ביומן – שנכתב במקור עבור קוראים שלא חוו את המלחמה מקרוב ופורסם בחלקו בשבועון השווייצרי דאס מגזין ואחר כך בספר בגרמנית – מתאר משעני את ההתמודדות של אזרח פשוט, בן זוג לאישה שלא מכאן והורה שבוחר לגדל את ילדיו בישראל, לצד ניסיון לכתוב, ליצור ולהבין את מקומם של אנשי תרבות ויוצרים בתקופות של שבר גדול.
בין אזעקות, שיחות עם ילדיו המתבגרים, קטיף חסה ומפגשים אנושיים, משעני מתעד את השינוי שחל במשפחתו ובחברה הישראלית. הוא מקשיב ומתבונן, מתווכח, לעתים חומל ולעתים כועס, ובכל אותו הזמן מנסה להזכיר לעצמו שאת האימה הזאת צריך לנסות לפענח, גם בעזרת כתיבה.
המלחמה הגדולה התחילה. שבת, שש בבוקר. אני מתעורר בבית מלון בטולוז ורואה הודעה ממרתה: "בוקר טוב. בלגן רציני כאן". ברגע הזה, לפני שיחת הטלפון הראשונה, אני בטוח שמשהו קרה בבית. משהו שנוגע רק לנו. אולי מכונת הכביסה התקלקלה שוב והציפה את הדירה. אולי אחד הילדים חולה. כשאני מטלפן אליה, היא מספרת לי שהם התעוררו מאזעקות ומסתגרים בממ"ד. טילים רבים נורים מעזה.
