האשמים הוא ספר הפרוזה הראשון שהוברח אי-פעם מגבולות קוריאה הצפונית. כל פרט ביוגרפי על המחבר, שחי עדיין (אנחנו מקווים) במולדתו ומכנה את עצמו בּאנדי (גחלילית יפהפייה, בקוריאנית), שוּנה על מנת להגן על זהותו. בסיפוריו האמיצים והיפהפיים מאיר באנדי את החיים הנוראיים והסבל האנושי בדיקטטורה האפלה - חומר למחשבה על האופן שבו משטר יכול להשתלט לחלוטין על חיי אזרחיו.
האשמים הוא יהלום ספרותי שכתוב בכישרון רב. הסיפורים האנושיים של באנדי הם שוברי לב, והם נחרתים בזיכרון בזכות הדמויות שעומדות במרכזם: החל באמא שמואשמת בבגידה משום שהיא סוגרת את הווילונות בביתה כשהיא מגלה שבנה הקטן פוחד מדיוקנאותיהם של קרל מרקס וקים איל-סונג המתנוססים מול ביתם; דרך גבר נשוי שמאס בחיי ההשפלה ומתוודה במכתב לחברו על כוונתו לברוח עם אשתו בסירה "מארץ הרמייה והכזב הזאת"; וכלה בגבר שמבקש לראות את אמו הגוססת בכפר, ועובר מסע ייסורים משום שאין לו אישור נסיעה למחוז הולדתו.
"זה לא מפחיד שהחברה הזאת לימדה אותנו להיות שחקנים כל כך טובים, עד כדי כך שכולנו מסוגלים להתחיל בלי שום בעיה לבכות לפי סימן?" כותב באנדי באחד מסיפוריו, המתאר את האבל הפומבי על מות המנהיג.
סַנְגִי, זה אני, אִיל־צ'וֹל. אני יושב עכשיו לכתוב את תיעוד העריקה שלי. זוכר את "תיעוד של בריחה", הספר שכתב צֶ'ה סוֹ־הֶה בשנות העשרים? אבל עכשיו 1990, ועברו יותר מחמישים שנה מאז שארצנו שוחררה מהקולוניאליסטים היפנים — ובניגוד לצ'ה, אני בורח מארצי שלי. נשמע מגוחך, נכון? אבל אני רוצה שתבין, אז אנסה להסביר הכול בפשטות ככל האפשר. במובן מסוים אפשר לומר שהכול התחיל בחפיסת תרופות, זו שהראיתי לך אז.
החפיסה הגיעה לידי באורח מקרי למדי. אתה ודאי זוכר את בנו הצעיר של אחי — הוא היה אז בן שמונה. הילד היה אצלנו בבית לעתים קרובות כל כך, שהיה אפשר לחשוב שאנחנו הוריו. כמובן, זה נשמע מוזר פחות כשזוכרים שהדירה שגרתי בה עם אשתי היתה ממש בבניין הסמוך לבית אחי, שבו גרתי עד שהתחתנתי. אבל כשאני חושב על כך עכשיו, זאת לא היתה הסיבה היחידה לביקוריו. לא, הסיבה האמיתית היתה שאשתי היתה מוכנה בכל רגע נתון להניח מידה את כל מעשיה ולהרעיף על הילד תשומת לב. היא היתה טובת לב מטבעה, וכנה, אבל כאן היה משהו אחר — חמלה גאתה בה בכל פעם ששלחה אליו מבט, והיא תמיד שמחה לארח אותו ללילה ופרשה לו מזרן ממש ליד המזרן שלה.
