תרגום ראשון לעברית לשניים משישה סיפורים שנכללו בספרו מ-1874 של ז'ול ברביי ד'אורווילי, מהסופרים הצרפתיים הנחשבים של סוף המאה ה־19, המשויך לזרם הרומנטי.
כותבת באחרית הדבר לספר ענת רנן:
גיבורת הסיפור נקמתה של אישה מפיקה הנאה מזוכיסטית מהקץ האיום שהיא מכינה לעצמה. הזעם הקטלני שיש לה כלפי בעלה, המאמץ שלה להרוס אותו, כוללים בתוכם את אובדנה שלה עצמה. מה דוחף אותה להפוך עצמה לפסולת, לאשפה? "החלטתי לחיות כאן חיים של יצאנית, שלא הפחידו אותי, ולרדת בהם בלי בושה עד לדרגה האחרונה של בחורות אבודות אלה המוכרות את עצמן בשביל מטבע של כסף, אפילו לבזויי אדם", היא אומרת. האם זו דרכה להשיג תחושת שליטה, לתבוע לעצמה את זכויותיו של האדון ולשנות את יחסי הכוחות בניהם?
גיבור הסיפור אהבתו היפה מכול של דון ז'ואן הוא גבר שעונה לייחול הנשי ששום אישה לא תוכל לקחתו ממנו. גבר שלא מסתכן לאבד דבר הוא גבר מזויף, מתחזה, שהופך עצמו לאובייקט מוחלט. ככזה, הוא אינו חסר דבר ועל כן לא מעורר לא אִיווי ולא מועקה. זוהי תמונה של "גבריות" עלובה, נלעגת, כפי שמעיד עליה כבר המשפט הפותח את הסיפור: "הוא חי עדיין, הזקן המושחת הזה?"
מתוך נקמתה של אישה
תכופות שמעתי מדברים על נועזותה של הספרות המודרנית, אך אשר לי, מעולם לא האמנתי בנועזות זו. גינוי זה אינו אלא התרברבות... של מוסריות. הספרות, שזמן כה רב אמרו כי היא ביטויה של החברה, אינה מבטאת אותה כלל – ההפך הוא הנכון. וכאשר אי מי נועז יותר מן האחרים ניסה להיות אמיץ יותר, אלוהים יודע אילו זעקות הוא עורר! לבטח, אם רוצים להביט בזה היטב, הספרות אינה מבטאת מחצית מן הפשעים שהחברה מבצעת מדי יום בסתר ובאין עונש, בתדירות ובקלות מקסימות. שאלו נא את כל הכמרים המוודים – המסוגלים להיות כותבי הרומנים הגדולים מכול שהעולם ידע אי פעם – אם יוכלו לספר את הסיפורים שמטפטפים אל אוזניהם בתא הווידוי. שאלו אותם כמה גילויי עריות (למשל) נקברו במשפחות הגאות ביותר והרוממות ביותר, וראו אם הספרות, שמרבים להאשימה בתעוזה לא מוסרית, העזה אי פעם לספרם, אפילו כדי להפחיד!
