"העקרונות שמנחים אותי כאדם קודמים לעקרונות שמנחים אותי כאדריכל", כותב האדריכל בעל השם הבינלאומי משה ספדיה (Moshe Safdie) בממואר אילו קירות יכלו לדבר – חיי באדריכלות, שהוא גם מניפסט בעל אופי חברתי, אסתטי וכלכלי על תפקידה של הארכיטקטורה.
בטקסט אישי מאוד, שראה אור ב-2022 באנגלית ועכשיו בתרגום לעברית, מתאר ספדיה לא רק את הצלחותיו, אלא גם את התהיות והקונפליקטים המלווים את עבודתו. הוא מזמין אותנו להתוודע אל אחורי הקלעים של עבודתו משלב הסקיצה הראשונית, ומתאר את תהליך בניית מערכות היחסים עם הקליינטים, מאבקים עם קולגות ועם בעלי כוח פוליטי, בניית תקציב, ניהול סיכונים והתמודדות עם אילוצים. ספדיה מספר על חוויותיו כבן למשפחה שהיגרה מישראל, מעלה שאלות ביחס למקומו של האדם בעולם, ובוחן את השפעתה של האהבה על חייו.
לפנינו סיכום אישי ומעמיק של עבודתו וחייו של ספדיה, שתיכנן שורה ארוכה של מבנים איקוניים בארץ ובעולם, מקומפלקס המגורים הביטאט 67 במונטריאול, דרך מתחם מארינה ביי סנדס שהפך לסמל האייקוני של סינגפור, ועד לאתרים מקומיים ומוכרים דוגמת מוזיאון יד ושם, נמל התעופה בן גוריון ומתחם ממילא בירושלים.
העקרונות שמנחים אותי כאדם קודמים לעקרונות שמנחים אותי כאדריכל. נודעת להם השפעה עמוקה על הדרך שבה מתגבש התכנון, בין אם מדובר במבנה מגורים, בספרייה, במבנה מסחרי או במבנה דת. אינני מסוגל לתת עדיפות בתכנון לצרכים של מעטים על חשבון הרבים; אינני מסוגל לתכנן באופן מפלה או אי־שוויוני, חללים באיכות גבוהה בעבור אלה וחללים נחותים בעבור אלה. לעולם יהיו הבדלים, אבל מוכרח להיות איזון סביר. השאיפה והחיפוש אחר איזונים עומדים ביסוד האדריכלות והתכנון העירוני
