לוטה שלוס, שחקנית יהודייה שפוטרה מתיאטרון פרובינציאלי, מגיעה עם בתה ל"מרכז רוחני", הנמצא בראש ״פסגה נהדרת״, שהוא לאמיתו של דבר מקום מקלט ליהודים שההיסטוריה דחקה אותם לשוליה.
כותב יגאל שוורץ:
"הפסגה, כמו נובלות בתי המרפא המופתיות הקודמות של אהרן אפלפלד, ממשיכה מסורת מרכז־אירופית מפוארת (זו של הר הקסמים של תומאס מאן ונוכח הים של דוד פוגל, למשל). ואולם היא מהפכת אותה מבפנים וצובעת אותה בצבעי החלום והסיוט המייחדים את סגנונו של אהרן אפלפלד, מהסופרים הגדולים והחשובים של המאה העשרים.
הפסגה, ספר שאהרן אפלפלד סמך את ידיו על כתב היד שלו אך לא הספיק לראותו רואה אור, הוא הזדמנות חגיגית למפגש נוסף עם יצירתו של הסופר הדגול, המציף את העלילות הסמויות והדרמטיות של ההיסטוריה המודרנית ובוחן אותן בעיניים לטושות ובלשון מאופקת וממתנת, מוזיקלית להפליא, חרישית ומהפנטת.
הם נסעו דרומה במרכבה ישנה ובדרך העפר. בזה אחר זה חלפו על פניהם הנופים, כל הקיץ במלוא הדרו, מחניק מרוב ניחוח ולחות. עתה פנו וטיפסו על ההר. הרַכָּב ניהל את הסוסים בעצלתיים, בלא להאיץ בהם. לאורך השעות הרבות, לא החליפו ביניהן האֵם והבת אף הגה, שקועות היו במושב הישן, כל אחת צנופה לעצמה.
לפתע אמרה האם, ״לאן אנו נוסעות. אני לא מבינה.״ היא השמיעה מילים אלו בלא להניע את ראשה. הבת לא הגיבה. פניה המתוחות נקמטו כמתוך חיוך. ״אני שואלת,״ אמרה האם. ״אינני מבינה, אמא.״ לשמע תגובה זו היטתה האֵם את ראשה בחדות, זרקה בה מבט, ובלא להוסיף מילה השעינה ראשה על המסעד. הבת הליטה את מצחה בידה הימנית. המריבה היתה רבה, כבר חודשיים. זה היה לאמיתו של דבר רק הֵד, לא נעדר חדות. הסערה סירבה לגווע.
