רבים מאורחיו של המשורר האמריקאי הגדול וולט ויטמן (1892-1819) נהגו להתלונן על אנוכיותו בעת ביקורם. אנחנו לומדים זאת מספרו של קרל סאדאקי'צי הרטמן, המספר כי "[...] זה נעשה פשוט בלתי אפשרי להביאו לידי דיבור; לאחר מאמצי שווא אחדים, תחילה ביישניים ואחר כך פחות או יותר מתריסים, הם נאלצו לוותר על המשימה הבלתי אפשרית".
שיחות עם וולט ויטמן, שראה אור כקונטרס הספד למחבר עלי עשב בשנת 1895, טרם הוכר ויטמן כאבי השירה האמריקאית המודרנית, הוא ספר צנוע שאינו מתיימר לתעד דיאלוגים על נושאים ברומו של עולם. זאת הזמנה לסדרת ביקורים בביתו של ויטמן, ישיבה מנגד למשורר השוקע לאיטו בדמדומי זקנה, צופה מחלונו באמריקה שחלם בשיריו קמה ומתהווה.
ויטמן אינו הדמות הבלעדית בספר. מחבר השיחות, קרל סאדאקי'צי הרטמן, היה אמנם נער מתבטל בפני רבו כאשר ביקר את ויטמן כמה פעמים בין 1884 ל-1891 והקליט את שיחותיהם, אולם בערוב ימיו הוכר כבוהמיין ואמן אמריקאי רב-תחומי (משורר, סופר, מחזאי, תסריטאי, חוקר, מבקר, צייר, צלם, אמן מיצג, שחקן, רקדן). לספר מצורפת אחרית דבר מאת יהונתן דיין, מתרגם הספר.
בימיי כסטודנט בפילדלפיה מצאתי בסלון ביתם של קרוביי - דודי ודודתי הזקנים, ההמוניים והנבערים מדעת; ינוחו בשלום על משכבם! - ספר שירה, היחיד, כמדומני, בבית כולו, ואין זה פלא, מוטל בודד כאבן שאין לה הופכין. הספר ניתן להם במתנה מידי בתם שהשתדכה שידוך הגון לחרש עץ, והשתבחה, בעיני הוריה, בכל המעלות הראויות לעלמה אמריקאית מודרנית. הספר הוערך כיאה לו; מעת לעת הייתה יד האם מחליקה בליטוף על פני אותיות הזהב הבולטות מן הכריכה, אך מעולם לא קראו בו. זו הייתה מהדורה של שירי סטודרד. קראתי בהם בעיון, עמדתי על ערכם, והנחתי אותם בצד לעולמים. לא ידעתי שבאמצעותם, בעקיפין, אזכה להכיר את המשכיל האמריקאי המקורי ביותר שקם בארצנו עד כה. וכך קרה המקרה.
