החיבור על מוצא השפה

האם ייתכן שבני האדם המציאו את השפה בכוח יכולותיהם הטבעיות בלבד?  כבר מתוקף היותו חיה יש לאדם שפה. כל התחושות העזות של גופו, והעזות ביותר מבין תחושותיו העזות, היינו הכואבות, כל הרגשות החזקים שהנפש מרגישה, כולם מתבטאים באופן בלתי אמצעי בקריאות, בקולות, בהגאים פראיים שאין להם ביטוי שפתיים. גם חיה בסבלה, כמו גם הגיבור פילוקטטס, תייבב ותיאנק, כאשר תוקף אותה הכאב. אף אם נעזב על אי בודד בלי שיִשַּׁקף לעיניו, יסתמן, יצור שאפשר לקוות שיעזור לו. כאילו יכול היה לפתע לנשום ביתר קלות, מתוך שנתן דרור להבל פיו הבוער, המפוחד. כאילו באנחתו מסר חלק מכאבו ושאב כוחות חדשים מאין ומאפס, על מנת לשאת לכל הפחות את כאביו, מתוך שמילא באנקותיו את הרוחות החרשות. הטבע לא יצר אותנו כסלעים נפרדים זה מזה, כמונדות אגואיסטיות! אפילו המיתרים העדינים ביותר של החישה החייתית (עליי להיעזר במשל זה כי אינני מכיר טוב ממנו לתיאור המנגנון של הגופים החשים), אפילו המיתרים שצליליהם ומתיחתם אינם מוּנעים מתוך רצון והרהור ממושך, אשר חרף התבונה החוקרת שלנו לא ירדנו עדיין לעומק טבעם, מכַוונים בתנועתם לביטויים אצל יצור אחר, גם מבלי שתהיה מודעת להם הזדהות חיצונית מצד יצור זר זה. המיתר שנפרט ממלא את תפקידו הטבעי: הוא מתנגן, הוא קורא להד שחש כמותו, אפילו אם אין שום הד כזה בנמצא, אפילו כשהמיתר אינו מקווה לתשובה מעין זו ומצפה לה.