Lost Homes

כותבת הילה לביב:
סבתי, נוני שלמון-ורבורג, נהגה לגזור דפי ספרים ותצלומים כדי ליצור מהם ספרים חדשים לימי ההולדת שלנו, שוזרת יחד זיכרונות ודמיונות. בספרייה שלה, הייתי מדפדפת בספר באיזו שפה לא ידועה, ולפתע מוצאת חור במקום שבו הייתה תמונה. אהבתי את החורים. החיפוש שלי אחר בית אבוד הוביל אותי להמבורג, לשטוקהולם ואל הארכיון והמכון של משפחת ורבורג, בעקבות אלבום לבֵית-קיץ אהוב שבליל הבדולח בשנת  1939 ננטש ואבד, אך בה בעת עדיין קיים כבית רפאים. ישנתי בחדר השינה של סבתי מילדותה, שמרוהט כעת כמלון מנוכר, כשחלק מהרהיטים הישנים פזורים פה ושם בבית, ראיתי את 'הנוף' של חלומות היום שלה, הלכתי ב'וונדרווג' שלה, ונגעתי בכמה מחבריה העצים. יש לי זיכרונות ממקומות שמעולם לא ביקרתי בהם, אשר נמסרו לי דרך סבתי והחפצים בביתה. חוויה טרנספורמטיבית זו מובילה אותי למהלך אמנותי המתבצע אל מול החומרים, מתוך אמונה שהתבוננות כירורגית בחפצים תחשוף לבסוף את הקוד שיפתח את הפורטל לְמה שהיה ויאפשר לפענח את הדברים. קיים כאן רצון בשיתוף פעולה – בלתי אפשרי לכאורה – בין הווה לעבר, באופן שממשיך את הסיפור ומשנה אותו בעת ובעונה אחת.