"לא מעניין אותי איך אנשים נעים, אלא מה מניע אותם," אמרה פעם פינה באוש, וציטוט מפורסם זה נהפך למוטו של עבודתה. יצירותיה עוסקות ביחסים בין אנשים ובחוויותיהם – הנצברות מאז הילדות. עבודתה בוחנת את העקבות שחוויות אלו מותירות בהכרה ובגוף, ועוסקת בנושאים כמו אהבה ואושר, תשוקה ואובדן, זיכרון, חלום ומציאות.
יצירתה של באוש מצליחה לרגש קהלים בעולם כולו, בנגיעתה הבלתי נשכחת באישי, באינטימי ובאנושי, ולמרות התנכרותה המוצהרת לערכי הבלט הקלסי יש בה יופי רב ושפע דימויים מפתיעים – מכרי דשא עד מפלים, סלעים ומים, ואף היפופוטם אחד, שנקלע לבמה, ונעשה עוד עד לאהבה.
"לרקוד, לרקוד, אחרת אנחנו אבודים," אמרה נערה צוענייה לבאוש, והמשפט הותיר רושם בל יימחה בכוריאוגרפית. קשה למצוא תיאור מדויק מזה לתחושת הדחיפות הקיומית המלווה את עבודתו של תיאטרון המחול מוופרטל. היכן שהמילים מכזיבות, שם מתחילה התנועה.
