ספרה החמישי של פילאר קינטנה, ילידת קולומביה ואחת הסופרות המצליחות כיום בדרום אמריקה (סיפור שלה הופיע באנתולוגיה ספר התשוקות, 2018, תשע נשמות).
במרכז הספר דמותה של דמריס, אישה שחורה וענייה בשנות הארבעים לחייה, המתגוררת עם בעלה על צוק לשפת האוקיינוס השקט, שאיננו שקט כלל - גלים סוחפים אנשים אל מותם, סערות, ג'ונגל פראי שורץ חיות טרף וחרקים מסוכנים, וחיי יומיום שהם מאבק בלתי פוסק בטבע.
דמריס כמהה ללדת, אבל אחרי שנים של כשלונות להרות היא מאמצת גורת כלבים. היחסים החדשים והמטלטלים האלה מביאים את דמריס - ואותנו, הקוראות/ים - לבחון את מהותו של האינסטינקט האימהי.
"מצאתי אותה שם הבוקר, שוכבת על הגב," אמרה דוֹניָה אֵלוֹדיָה והצביעה על החוף, על המקום שבו הצטברה הפסולת שהים הביא או חשף: בולי עצים, שקיות ניילון, בקבוקים.
"רעל?"
"נראה לי."
"מה עשיתם איתה? קברתם אותה?"
דוניה אלודיה הנהנה:
"הנכדים שלי."
"למעלה בבית הקברות?"
"לא, פשוט כאן בחוף."
הרבה כלבים בכפר מתו מרעל. היו אנשים שאמרו שהרעילו אותם בכוונה, אבל דָמָריס לא הייתה מסוגלת להאמין שמישהו יעשה כזה דבר. היא חשבה שהכלבים אכלו בטעות את הפיתיונות המורעלים ששמו בשביל החולדות, או חולדות שהורעלו ולכן קל יותר לצוד אותן.
