ספר מפתיע של מישל וולבק, הסופר הגדול של הניכור המערבי הפוסט-מודרני.
על רקע מזימת טרור עולמית ובחירות לנשיאות צרפת, טווה וולבק על פני 448 עמודים עלילה אינטימית, משפחתית ונוגעת ללב, שכמוה טרם הכרנו בספריו; דמויותיו מגלות בהדרגה זו את זו ואת אנושיותן-הן.
בלשונו המתריסה וההומוריסטית מספר וולבק על סופם של החיים, על ההזדקנות והמחלה, אך גם על הגאולה שבאהבה ובתשוקה.
בימי שני מסוימים ממש בסוף נובמבר, או בתחילת דצמבר, בעיקר כשאתה רווק, יש לך תחושה שאתה נמצא באגף הנידונים למוות. חופשת הקיץ כבר מזמן נשכחה, השנה החדשה עוד רחוקה; קרבתו של האָיִן חריגה.
ביום שני 23 בנובמבר, החליט בָּסטיאן דוּטרֶמוֹן להגיע לעבודה במטרו. כשירד בתחנת פּוֹרט־דֶה־קְלישי, מצא עצמו מול הכתובת שכמה מעמיתיו סיפרו לו עליה בימים האחרונים. השעה היתה קצת אחרי עשר בבוקר, הרציף היה שומם.
עוד מנעוריו התעניין בכתובות הגרפיטי במטרו של פריז. לעתים קרובות צילם אותן באייפון המיושן שלו − עכשיו בטח הגיעו כבר לדור 23, הוא נעצר ב-11. את התמונות מיין לפי תחנות וקווים, תיקיות רבות במחשב שלו הוקדשו לכך. אפשר היה לומר שזה תחביב, אבל הוא העדיף את הביטוי הרך יותר בעיקרון והברוטלי יותר למעשה, משהו להעביר איתו את הזמן. ואמנם, אחת מכתובות הגרפיטי החביבות עליו היתה זו הכתובה באותיות נטויות ומדויקות, שגילה באמצע מסדרון לבן וארוך בתחנת פְּלאס־ד'איטָלי, והכריזה בלהט: ״הזמן לא יעבור!״
