ארץ עיר

ישראל היא אחת הארצות המתוכננות ביותר בעולם, אבל הסביבה שבה חיים אזרחיה – המחוטטת, המחופפת, המחוצצת והמחוררת – לא מרמזת על פסגתן השמיימית של יומרות התכנון או של תירוצי המתכננים. אותה סביבה עומדת במרכזו של ספר זה, כפי שתיארה, הסבירה ופירשה אותה אסתר זנדברג במשך רבע מאה של כתיבה עיתונאית במקומון "העיר" ובעיתון "הארץ".

בשל נקודת המבט הייחודית שסיגלה לעצמה – לא-אדריכלית בין אדריכלים, לא-מתכננת בין מתכננים – והמשמעות הרחבה והמרחיבה שיצקה לתוך המושג 'סביבה', זנדברג היא עיתונאית שלכתיבתה אין בארץ תקדימים, כמו גם ממשיכים נראים לעין. הסביבה של זנדברג היא, במישור המילולי ביותר, כל מה שנמצא שם מסביב, כל הדבר הזה שחיים בתוכו, בכל קנה מידה ובכל מקום.

הרשימות שכונסו כאן הן מסמך היסטורי ייחודי שמערטל את פניה של הארץ בישירות מפתיעה, אכזרית ומנחמת במידה שווה. הן מתארות כפועל יוצא גם את שרידיו של אותו מפעל בנייה ציוני, אידיאליסטי, מדוגם ובתולי לכאורה של אמצע המאה שעברה, בעודם נעלמים מאחורי אבק הדחפורים ואתרי הבנייה, מפנים מקום ל'יש' חדש – 'סביבה ישראלית' הפכפכה, מורכבת, חסרת מעצורים ומסוכסכת שממשיכה להדהים את המתבוננים בה, לא תמיד מהסיבות הנכונות.