החלק השלישי והאחרון בטרילוגיית משחקי הרעב.
מדינת פאנם בוערת. בכל המחוזות מתנהלים קרבות נוראיים בין חיילי הקפיטול והמורדים. אבל ההתקוממות לא תוכל להמשיך ללא מנהיג שיחדיר בעם אומץ ותקווה. המורדים זקוקים לעורבני החקיין שלהם.
כעת עומדת קטניס בפני הקרב הקשה מכול - הקרב המתחולל בתוכה: האם תוכל לקחת על עצמה תפקיד גורלי שכזה? ואם תעשה זאת, מה יעלה בגורלו של פיטה השבוי בידי הקפיטול?
אני בוהה בנעליים שלי, צופה בשכבה דקה של אפר צונחת ומכסה את העור השחוק. כאן עמדה המיטה שחלקתי עם אחותי, פרים. שם היה שולחן המטבח. הלבנים שנותרו מהארובה שקרסה לערמה מפויחת, מספקות נקודת ייחוס לשאר הבית. אחרת איך הייתי יכולה להתמצא בים האפרורי הזה?
לא נשאר כמעט דבר ממחוז שתים־עשרה. לפני חודש פצצות התבערה של הקפיטול מחקו את בתי הכורים העניים של "התפר", את החנויות בעיר, אפילו את היכל הצדק. האזור היחיד שלא שרפו עד היסוד הוא שכונת המנצחים. אני לא ממש יודעת למה. אולי כדי שלאנשים שייאלצו להגיע לכאן בעניינים רשמיים של הקפיטול יהיה מקום סביר להתאכסן. כתב חדשות מזדמן. ועדה להערכת מצבם של מכרות הפחם. יחידה של אוכפי שקט המחפשת פליטים שחזרו למקום. אבל איש אינו חוזר מלבדי. וגם אני חוזרת רק לביקור קצר. הרשויות של מחוז שלוש־עשרה התנגדו לכך שאחזור. הן ראו בזה יוזמה מסוכנת, יקרה וחסרת טעם, בהתחשב בכך שלפחות עשר רחפות מוסוות חגות מעל לראש שלי להגנתי ושאין כאן שום מידע מודיעיני שאפשר לאסוף. אבל הייתי מוכרחה לראות במו עיני. הצורך שלי היה גדול כל כך שהצבתי את הביקור כתנאי לשיתוף פעולה איתן.
