חלקו הראשון של ספר הזכרונות של ברק אובמה, האפרו- אמריקאי הראשון שהיה לנשיא ארצות הברית, אשר נבחר לתפקיד בנובמבר 2008 והחזיק בו במשך שתי קדנציות.
בכרך הראשון של ארץ מובטחת משתף אובמה בסיפור חייו, החל בימיו כצעיר המחפש את זהותו ועד לשנותיו הראשונות כמנהיג העולם החופשי. הוא מתאר מנקודת מבט אינטימית את התפתחותו הפוליטית ואת נקודות הציון החשובות בקדנציה הראשונה של כהונתו. אובמה מביט לאחור על שנות נשיאותו ומשתף בהרהוריו האישיים בנוגע ליכולותיו של הנשיא ולמגבלות כוחו, ובתובנות ייחודיות על הדינמיקה של המשחק הפוליטי הבין-מפלגתי בארצות הברית ושל הדיפלומטיה הבינלאומית.
זהו ממואר אינטרוספקטיבי יוצא דופן, הנע מהחדר הסגלגל וחדר המצב שבבית הלבן למוסקבה, קהיר, בייג'ינג ומקומות רבים אחרים, שבהם פעל מנהיג שעמס על גבו את ציפיותיו של דור שלם, מגובה במסרים של "תקווה ושינוי" ומתמודד עם האתגרים המוסריים הכרוכים בקבלת החלטות הרות גורל.
התחלתי לכתוב את הספר הזה זמן קצר לאחר סוף נשיאותי — אחרי שמישל ואני עלינו בפעם האחרונה לאייר פורס 1 וטסנו מערבה כדי לקחת לעצמנו מנוחה שנדחתה זמן רב. מצב הרוח במטוס היה מר־מתוק. שנינו הרגשנו סחוטים, גופנית ורגשית, לא רק בגלל המאמצים של שמונה השנים האחרונות, אלא גם בגלל התוצאות הבלתי־צפויות של הבחירות, שבהן נבחר להחליף אותי בתפקיד אדם שהיה היפוכם של כל הדברים שייצגנו ושהאמנו בהם. אף על פי כן, שאבנו סיפוק מהידיעה שהשלמנו בהצלחה את חלקנו במרוץ, שעשינו כמיטב יכולתנו; אמנם לא תמיד נחלתי הצלחות, והיו דברים שקיוויתי לעשות אך לא הצלחתי להוציא לפועל, אבל אמריקה בכל זאת היתה כעת במצב טוב יותר מזה שהיתה בו בתחילת נשיאותי. במשך חודש, מישל ואני ישנו עד שעה מאוחרת, אכלנו את ארוחות הערב שלנו בניחותא, יצאנו לטיולים רגליים ארוכים, שחינו באוקיינוס, בדקנו מה קורה איתנו, רעננו את חברותנו, גילינו מחדש את אהבתנו ותכננו את המערכה הבאה של חיינו, שקיווינו שתהיה שלווה יותר אבל לא פחות מספקת. וכשהרגשתי מוכן לחזור לעבודה והתיישבתי עם עט ובלוק כתיבה צהוב (אני עדיין אוהב לכתוב דברים ביד, נראה לי שהמחשב גורם לטיוטות גסות להיראות מלוטשות ומשווה למחשבות אפויות למחצה חזות של שיטתיות וסדר), כבר היה לי בראש מתווה ברור לספר.
