כובעים וחליפות

ממש לא רק "תורתם אומנותם": 92 (!) סיפורים קצרים יותר וקצרים פחות על מה שמתרחש במקום שבו חיים צעירים חרדים מגיל 18 ועד לחתונתם בספר הביכורים של המשורר והתסריטאי עדן אביטבול, ובו עיבוד מחודש לטקסטים שפרסם במשך כמה שנים בטור סיפורים מהישיבה במוסף מוצ"ש של מקור ראשון. 

גיבורי הסיפורים הם בחורי ישיבה, שעל אף האחידות במראם החיצוני מתגלים כאינדיבידואלים שונים, ועל אף תפיסת הישיבה כ"תיבת נח" בשפתם של המשגיחים ולמרות הטוטאליות שהיא דורשת בשעות הלימוד הרבות, בהתמדה ובגאוות היחידה — ברקע מתנגנים שירים מגלגלצ, על ספות בלובי במלונות פאר מתרחשות פגישות שידוך רומנטיות ובפינות נסתרות באוצר הספרים ישנם בחורים שקוראים וכותבים שירה, סיפורים והגיגים. 

 כתב איתמר בן-עמי בהארץ על כובעים וחליפות:
[...] הסיפורים הארוכים יותר בספר הם נהדרים — סיפורים רגישים, אירוניים, שמפלרטטים עם אידיאל רוחני בלתי אפשרי. יש לאביטבול עין טובה למוזרויות — למשל, למונולוגים וירטואוזיים של בחורי ישיבה שיכורים בפורים, או למנהג של בחורי ישיבות לכתוב מכתבי אהבה זה לזה על גבי ההזמנות לחתונה של עצמם. אבל הסיפורים הקצרצרים לא תמיד שורדים את המעבר לספר. הם נגמרים לפני שהתחילו, ומחזיקים במבנה די אחיד שנע לקראת הפאנץ'.
[...] הישיבע־בוחער של אביטבול, הנע בין חבקו"ק רוחניקי להיפסטר ירושלמי, הוא ישראלי חדש באמת — ישות שקיומה הסוציולוגי לא סביר, ולכן גם מבטיח. אביטבול מביט בחוסר הסבירות המוזר הזה בעין טובה ואוהדת; מסיפור על בחור ישיבה שנרדם בליל ה"תיפח" שלו (ליל יומולדת 20, שבו נוהגים בחורי ישיבה ללמוד כל הלילה, בתגובה לקביעת התלמוד שמי שלא נשא אישה עד גיל זה — "תיפח עצמותיו"), ועד להרפתקאות אהבה חביוניות בין בחורי ישיבה לנערות סמינר חסודות. מצד שני, לעיתים הז'אנר לוקח אותו למקומות שבהם הנידחות הישיבתית כה חסרת הקשר עד שהכל הופך לקסום — מחמין נקניקיות פרווה ועד החלון השבור בחדר השיעורים. [...] נדמה שאביטבול עצמו לא הכריע מהי הישיבה: האם היא תרבות שוליים, שקיומה הפולקלורי יבדר את מי שניצבים מחוצה לה, או שמא מוסד חתרני אמיתי. הוא נע בין ציניות כלפי היסודות המארגנים של המוסד ובין הערצה עצומה לו.