"רציתי לספר על האהבה כפי שהיא נחווית רוב הזמן על ידי רוב האנשים: בלי משברים או אירועים מיוחדים. בראי החיים החולפים, האביבים שצצים ונעלמים. באור התוגה של הדברים. האהבה נמצאת בכול ובשום מקום, היא נמצאת בזמן עצמו", כותב הסופר, המסאי, המחזאי והתסריטאי פרנסואה בגודו באהבה – רומן קצר בו מספר המחבר על חמישים השנים שבהן חיו ז'אן וז'אק מורו, שניהם מרקע צנוע, מאז פגישתם בתחילת שנות השבעים של המאה העשרים.
"בני הזוג מוֹרוֹ חיים חמישים שנה זה לצד זה, האחד בלוויית האחרת. זה הביטוי הנכון", כותב בגודו. "היא בת הלוויה שלו, הוא בן הלוויה שלה. רק המוות יפריד ביניהם, וגם זה לא בטוח".
ז'אן רואה את פייטרו בפעם הראשונה באולם התעמלות שאִמה אחראית על ניקיונו.
כשמגיע יום השטיפה של מדרגות היציע, האם מביאה איתה את בתהּ, כי גם ארבע ידיים הן לא יותר מדי. ז'אן מרוויחה עשרים פרנקים, השלמה קטנה למשכורת שלה בבית המלון. נוסף לכך זה מספק לה תעסוקה.
ביום רביעי אחד בחודש פברואר, שעות הניקיון שלהן חופפות אימון של נבחרת הכדורסל. סוליות הגומי חורקות על הפרקט, מכנסי הניילון הקצרים מבהיקים באור הזרקורים. הוא שם, בגופייה אדומה, שערו השחור הארוך במקצת אסוף בבנדנה סופגת זיעה. עם הסמרטוט ביד, ז'אן מתרכזת במירוק ספסל העץ המצופה לכה כדי לא להביט בו, אבל זה בלתי אפשרי, כיוון שממרום שני המטרים שלו הוא חולש על העולם. לא רואים אלא אותו.
