סיפור מסע, מניפסט פוליטי, ממוּאר, ספר מתח, סיפור אהבה, עדות אישית וכתב אישום במי את בכלל - ספרה של יולי נובק, אשר בקיץ 2017, לאחר חמש שנים סוערות, סיימה את תפקידה כמנכ"לית ארגון שוברים שתיקה ויצאה אל העולם, אל הטבע, אל מקומות אחרים, כדי לנסות למצוא דרך חזרה אל מקום שהיה פעם בית.
הספר מזמין להצטרף למסע שעובר בקצוֹת הנפש ומתעקש לנוע אל מעֵבר לידיעה הנחרצת על מי שחשבנו שאנחנו, ולהפנות את המבט אל מה שנמצא מעֵבר לעיוורון ולשתיקה. במלותיה של נובק: "זה סיפור על מדינה שהפכה אותי לאויב שלה, ואני חייבת למצוא דרך להפסיק את הקרב הזה. בסיפור הזה אני מפסידה בנוק-אאוט, בין היתר, כי הם גרמו לי לריב עם מי שאני. וזה, מסתבר, מתכון מצוין לפירוק הנפש ולפירוק של מאבק פוליטי. ואני נפלתי בפח".
אין לי כוח לזה עכשיו. זה מה שעבר לי בראש כשהופיעה ההודעה על צג הטלפון. באמת לא היה לי כוח, ולא רק בגלל השעה המאוחרת, ועוד לפני שידעתי מה אני עומדת לראות כשאלחץ על הלינק שצורף להודעה. הנחתי שמשהו טוב זה לא יכול להיות. “היי, בטח כבר הגיע אלייך, אבל רק למקרה שלא – תדעי שזה רץ חזק ברשת“. לחצתי על הלינק שהוביל אותי לפוסט בפייסבוק, ובו, תחת המילים “רשימת פלאפונים אישיים של צוות שוברים שתיקה. מוזמנים להתקשר להגיד להם מה אתם חושבים עליהם“, הופיעו שמות ומספרי טלפון: שלי ושל פעילים נוספים בשוברים שתיקה. וביניהם, כמה מוזר, גם של סבא וסבתא שלי.
