ברומן המבוסס על סיפור אמיתי, טווה מעין בן הגיא סיפור על אהבה גדולה פורעת מוסכמות, על בגידה ונאמנות, ועל מאבקי הקיום בתקופה המכונה הקמת המדינה, ביישוב אחד קטן שעוד לא ברור אם ישרוד.
שני חברים טובים ובחורה - אנדרה, ויגו ופיבי, שמתלבטת בין שניהם - נפגשים ב-1949 בדרכם מאיטליה לישראל. ממחנה העולים הם נוסעים במשאית עד שזו פורקת אותם בדרך לירושלים, בנוף הררי שנשארו בו בתי הערבים שננטשו עם חלקותיהם, ומוטל על כל הנוסעים להקים שם יישוב.
גבולות המדינה החדשה טרם התבססו, גם לא כללי המקום, וגם כשיתחילו להתגבש, יהיה מי שיעז לקרוא עליהם תיגר. יש מי שמנסים להיאחז בקרקע, אף שעדיין אינם יודעים איך לעבד אותה, ויש מי שמחפשים לעצמם, כמו ויגו, פרנסה נוחה מזו בהברחות לשוק השחור. בריתות נכרתות בין המתיישבים לבין עצמם וכך גם בין המבריחים. יהודים וערבים עושים יד אחת בהברחות מעבר לגבול, והעימות עם הנאחזים בקרקע בלתי נמנע, ואין לדעת באיזה צד תבחר פיבי.
ויגו הצניח את הסיגריה לשלולית מי ים שנקוותה במקום שחסרו בו כמה ממרצפות הטיילת. הוא הקשיב לרחש המים הנספגים בסיגריה והביט בפניה המטושטשים של נערה, שפסעה במרחק־מה מהספסל שעליו ישב וכעת הפנתה את פניה אל הים. המטפחת שעל ראשה, הליכתה הנוקשה, הבגדים הכהים הרחבים מדי על גופה הדק, כל אלה הסגירו אותה מיד. גם היא מהמחנה, וכמוהו ברחה לשעה קלה. מאחור היה קשה לדעת מה גילה. גם אם כבר אינה נערה אלא בחורה בת גילו, דרוש אומץ להתרחק כך מן מהמחנה לבד.
