גוּדַאי, ילדה שמפחדת לטפס על עצים ובטוחה שהיא מכוערת, נוטשת את חיק משפחתה ואת כפר ילדותה כדי להיות הראשונה שתלמד בבית הספר. במהרה היא תצא לדרך ארוכה יותר, אל עיר הפלאות המצופה זהב והנוטפת דבש –יֵרוּסַלֵם.
סיפור ילדות והתבגרות זה מבוסס על קורות חייה של זהבה גושן, והוא נולד מאהבה ומחברות: זהבה סיפרה, מעין האזינה ורשמה, וכך נרקם מסמך ספרותי ייחודי, שאינו נרתע מלחשוף גם את קשיי החיים ואת אכזריותם. דף אחר דף נפרשות בפנינו האינטימיות המשפחתית, הקרבה לאדמה ולבעלי החיים, והאפשרויות שפתוחות ושחסומות בפני ילדות ובפני נשים בחברה שבה הגברים מקבלים את ההחלטות.
הספר פותח צוהר למציאות החיים בכפר יהודי קטנטן ברמה האתיופית ומשמיע קול רענן החסר מאוד בשיח על הקהילה האתיופית בארץ, בציבוריות הישראלית ועל מדף הספרים העברי.
…"זאת הברזייה," קראה המדריכה שלי והצביעה אל שני ברזים ששוקת ברזל חיברה ביניהם. נחש של נשים בבגדים צבעוניים ודליים בידיהן התפתל בתור ארוך. הסתכלתי בקנאה בחצאיות ובחולצות שנקנו בחנות, כל כך הרבה דגמים וצבעים, לכל אחת מראה אחר.
"ומה זה כאן?" הצבעתי לעבר צריף שבחזיתו ספסל. גברים ונשים, רובם מבוגרים, וגם כמה אימהות שתינוקות על גבן, הצטופפו לפני הדלת.
"המרפאה. בימים שני וחמישי מגיע רופא מגוֹנְדֶר. כולם פה מחכים לו." הנהנתי. כל כך הרבה דברים, חשבתי, אני צריכה שלֶמְלֶם שתסביר לי.
"היום תיכנסי לכיתה הראשונה שהיא כיתת המתחילים, ויגידו לך לשנן את אותיות האלף-בית ואת המספרים." אָלָמִיטוּ, שכבר הייתה בכיתה
השלישית, הסבירה. כשחייכה שיניה בלטו עוד יותר, ואני חשבתי בהקלה, את זה אני יודעת!
