מסע אל גוף הלוחם הפצוע, אל הצלקת הנפשית ואל הטראומה הקולקטיבית של המלחמה דרך הקולנוע הישראלי בספרו של הבמאי וחוקר הקולנוע המוערך ג'אד נאמן, חתן פרס ישראל לקולנוע, אשר סרטי העלילה והתעודה שלו נגעו בסוגיות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני והלחימה בשדה הקרב, ושילבו את רשמיו וניסיונו כלוחם, רופא, במאי וחוקר קולנוע.
זהו ספר העיון היחיד שכתב נאמן, והוא מקבץ בו למעשה את מכלול עבודתו התיאורטית בתחום חקר הקולנוע הישראלי והמלחמה. באמצעות מגוון כלים כמו מחקרי המיתוס הקדום, ביקורת הכתיבה ההיסטורית והפולמוס בן ימינו בתופעת הפוסט־טראומה, נאמן בוחן את סרטי הצבא והמלחמה, וגם את דימוי האישה בהם, אשר לטענתו יש לו תפקיד מרכזי בהבניית זהות הלוחם ובהבנת סרטי המלחמה הישראליים.
"הפנייה לקולנוע היא היסט של ג'אד נאמן מהניסיון להסביר לעצמו את ההליכה שלו־עצמו לשדות הקרב, שמהם, לפי עדותו, חזר פגוע", כתבה אורלי לובין בהארץ בביקורת על הספר. "הוא לא מסתיר את עצמו מאחורי אצטלה של חוקר מנוכר או מעמיד כחומה מונחים סינתיטיים של 'תיאוריות'. יחד עם זאת הוא משתמש בהן בשביל לנסות, שוב ושוב, להסביר למה הגוף הפצוע והגוף המת, הגופה, לא רק שאינם מרתיעים את הגבר הצעיר ששייך כל־כולו למדינת הלאום מלצעוד בגאווה אל מותו מרגע הכניסה לבקו"ם, אלא הם מהווים איזשהו יעד, מקום לשאוף להיות בו, להתבונן ואף להיפגע, ואולי להישאר שם, בשדה הקרב".
