מהדורה חדשה ומורחבת לספר שראה אור ב-1992, תורגם לעברית ב-1994 וכבר היה לקלסיקה, ובו משלבת ג׳ודית לואיס הרמן את שני תחומי הכשרתה וניסיונה - הוראה ומחקר בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הארוורד וטיפול קליני בנפגעי אלימות. במוקד החיבור טענת המחברת כי מטפל המבקש להחיש את החלמתם של מטופליו נדרש להתנער מן הגישה המסורתית, המחייבת ניטרליות מוסרית. החלמתם של נפגעי טראומה ושילובם מחדש בחברתם הקרובה ובזו הרחוקה יושגו לא בקתרזיס חד ומהיר, אלא בתהליך ארוך ומתמשך שראשיתו בהבנה מעמיקה ויסודית של הניסיון הטראומטי והדינמיקה הטיפולית המביאה להחלמתם של נפגעי אלימות.
כדי להעמיק בהבנת מהותה של הפגיעה הקשה הכרוכה בניסיון הטראומטי, המחברת נסמכת על ידיעותיהם של ותיקי קרבות, של השורדים ממחנות ריכוז, של קורבנות פשעי אלימות, של נשים וילדים מוכים, של בני ערובה, של שבויי מלחמה ושל נפגעי אונס, ויוצאת מסיפורים אישיים אלה כדי להקיש על מידת הפגיעה, רגשות האשם והבושה המנתקים באלימות את נפגע הטראומה מסביבתו ומעצמו.
טראומה והחלמה הוא ספר חיוני וחשוב בעידן של התרחבות ממדיה של הפשיעה האלימה והתגברות המודעות למהותו של הניסיון הטראומטי. למהדורה הערוכה והמורחבת הזאת צורפו שני קטעים שהוסיפה המחברת לספרה מאז יצא לאור: אחרית דבר ראשונה (1997) ואחרית דבר שנייה (2015), שתיהן בתרגום כרמית גיא.
התגובה הרגילה על מעשי זוועה היא לסלקם מן התודעה. הפרות מסוימות של הסדר החברתי נוראות הן מלהביען בקול: זו משמעות הביטוי לא יתואר. ואולם מעשי הזוועה מסרבים להיקבר. חזקה לא פחות מן הרצון להכחישם היא ההכרה שהכחשתם לא תצלח. החכמה העממית מלאה רוחות רפאים המסרבות לנוח על משכבן עד שיסופר סיפורן. סוף רצח להתגלות. הזכירה והסיפור של אירועים מחרידים כהווייתם הם תנאי מוקדם הן להשבת הסדר החברתי על כַּנוֹ הן לריפוי הנפגע היחיד. העימות בין הרצון להכחיש מעשים נוראים ובין הרצון להכריז עליהם בקול רם הוא דיאלקטיקה מרכזית של הטראומה הנפשית. בני אדם שנעשו בהם מעשי זוועה מספרים פעמים רבות את סיפוריהם בדרך רגשית מאוד, סותרת ומקוטעת, החותרת תחת אמינותם ומשרתת כך את שני הצווים: סיפור האמת ושמירת הסודיות. רק כאשר האמת זוכה להכרה, בסופו של דבר, יכולים הנפגעים להתחיל בתהליך ההחלמה. אבל לעתים קרובות מדי הסודיות מנצחת, וסיפור האירוע הטראומטי אינו יוצא לאור במילים אלא בתסמינים.
