מהדורה מחודשת לספר שליווה רבים ורבות מאיתנו בילדותנו ובנעורינו: אין פרפרים פה הוא אוסף שירים וציורים של ילדי גטו טרזינשטט מהשנים 1942–1944. רוב רובם של הילדים/ות שיצירותיהם/ן מופיעות בספר לא זכו לראות את סוף המלחמה ולא זכו להתבגר.
לאחר סיום המלחמה, השירים והציורים נמסרו למשמרת בארכיון היהודי בפראג. הספר, שפורסם בגרסה שונה בפראג בשנת 1959, ראה אור בעברית בשנת 1963 בעריכת חנה וולקוב (פראג) ואבא קובנר (ישראל). תרגמה לעברית: לאה גולדברג (הוצאת ספרית פועלים ומורשת - לחקר השואה). המהדורה שלפנינו משמרת את הצבעוניות של היצירות ומביאה את קולם/ן ואת סיפורם/ן של הילדים/ות.
כתב על הספר המשורר רוני סומק:
כשתראו את הציורים, החליפו את צבעי הגואש בדם ליבם של הציירים, כשתקראו את השירים תשכחו את המילה מטפורה, אף אם היא קיימת שם. ואם להשתמש בשפת הכדורסל, הרי זהו ספר של "התקפה מתפרצת". המילים והצבעים מכודררים לא על נייר רגיל אלא על נייר זכוכית, ושורה כמו "פרפר אני פה לא ראיתי" אינה שורה הכתובה בשפת הזואולוגיה. זוהי שורה מספר החיים, או מדויק יותר, מספר על החיים ועל המוות. פרפר חי בממוצע כשלושה שבועות, ואילו השורה הזאת תחיה לנצח [...] תארו לכם שאפשר לתפור כנפיים לכל אות בספר הזה ולהעיף אותה למקום שבו נולדים הפרפרים מחדש.
פַּרְפָּר
אַחֲרוֹן הָיָה, אַחְרוֹן הָאַחֲרוֹנִים,
וְכֹה שָׂבֵעַ, מַר וְסַסְגּוֹנִי –
אֲשֶׁר, אוּלַי, אֵי שָׁם בִּזְרֹחַ שַׁבְרִירִים שֶׁל לֹבֶן אֲבָנִים
נִרְאָה צָהֹב,
וּבְשֵׂאתוֹ כְּנָפַיִם מַעְלָה־מַעְלָה
עָף לְנַשֵּׁק אֶת אַחְרִיתוֹ שֶׁל עוֹלָמִי.
זֶה שָׁבוּעוֹת שִׁבְעָה
שֶׁפֹּה אֲנִי –
– "גֶטוֹאִיזִירְט"*
פֹּה מְצָאוּנִי יַקִּירַי.
קוֹרֵא לִי פֶּרַח שֶׁן־הָאֲרִי גַּם פֹּה,
וְהָעַרְמוֹן שֶׁבֶּחָצֵר בְּלֹבֶן פְּרִיחָתו ֹ מוֹשִׁיט אֵלַי כַּפּו
אֲבָל פַּרְפָּר אֲנִי פֹּה לֹא רָאִיתִי.
וְזֶה הָיָה אַחֲרוֹן, אַחְרוֹן הָאַחְרוֹנִים.
כִּי פַּרְפָּרִים אֵינָם חַיִּים
בַּגֵּטוֹ.
פָּוֶל פְרִידְמָן, 4.6.1942
* כלוא בגטו
