בימים שבהם הגדרת המושג רצח-עם (ג'נוסייד) עומדת במוקד של ויכוח פוליטי ומשפטי, חוזרת מחברת איך אומרים ג'נוסייד בעברית למשפט אייכמן, שהתקיים ב-1961, ומעמידה במרכז הדיון קולות מן המשפט אשר נשכחו ונדחקו לשוליים, והציעו תפיסה רחבה יותר של המושג.
בתפיסה המקובלת "רצח-עם" הוא ביטוי נרדף לרצח המונים, אולם מהלך ההיסטוריה מראה כי רצח-עם מכוון בראש ובראשונה להרוס את זהות הקבוצה ולמחוק את שמה מעל פני האדמה. השמדת-עם משמעה גם הרס זהותו – השפה, יצירות האמנות והתרבות, הספריות וחפצי הפולחן והדת.
בעקבותיו של רפאל למקין, אבי אמנת הג'נוסייד, הציגו גיבורי הספר שלפנינו – אברהם סוצקבר, סאלו בארון ורחל אוירבך – חזון אלטרנטיבי שהעמיד במרכז לא רק את היבטיו הפיזיים של פשע הג'נוסייד אלא גם את היבטיו התרבותיים; חזון שאף ניסח את תפקידם של המדינה והמשפט הפלילי ביחס לפשע זה. חזונם, שהציגו בכתביהם ובפועלם התרבותי, מכונס לראשונה בספרה של הפרופ' למשפטים ליאורה בילסקי, ובכוחו לתת מענה לכישלון המתמשך של המשפט הבינלאומי בהגנה על קבוצות מפני ג'נוסייד תרבותי.
הסכנה האורבת למשפט, אפילו משפט המעמיד במרכזו את פשע הג'נוסייד, היא שימשיך את הדרת הקורבן ועדותו. כדי שהמשפט יעשה צדק לא רק עם הנאשם אלא גם עם קורבנותיו, עליו להמציא את עצמו מחדש.
