ספרו השביעי של אסף שוּר מתרחש בעולם שלא היה רע לחיות בו. עובדה: גם אחרי החורבן, החיים עדיין התעקשו במלוא היופי.
בתום אירוע שהביא אותה אל סף כּלָיה, ישראל זרועה הרס. הרעב והסכנה טרם חלפו, אבל יש מי שעדיין מלקטים רגעים של חדווה וחסד בין מכּולות עזובות וסניפי דואר נטושים. ברחובות יש להקות של כלבים וילדים, והם משחקים הרבה. דוב גדול מהדס על קו החול והאספלט. גם חתולים יש. יחסים חדשים ועדינים נרקמים בזהירות, כמו מתוך מרחק, בין השורדים המתגוררים בינות להריסות.
הדוב הוא סיפור על החיים שאחרֵי. אסף שוּר עובר בו מדמות לדמות ומהתרחשות להתרחשות, ובורא עולם מוחשי של אימה וחמלה, של אכזריות ואחווה.
בהתחלה חשבתי שזה כלב גדול. רק כשהזדקף והרים כפה גדולה, עם ציפורניים, הבנתי מה אני רואה. הדוב הרים אלי מבט מתלולית אשפה שרבצה ליד הפחים הירוקים בין הבניינים. עמדתי שם והסתכלתי, מאמצת עיניים אל האפלולית. הזרבובית האדירה, העיניים הכהות. ניסיתי להיזכר מה אומרים לעשות במקרים כאלה, לשכב על הקרקע כמו מתה או להפך, לגדול ולאיים? להסתער, אפילו? זה מה שעושים עם אריות או עם דובים? ערבה, אמרתי לעצמי, אל תזוזי. בשום פנים ואופן אל תזוזי.
