מאז שהוא זוכר את עצמו, שואל עמית - נער צעיר על סף גיל ההתבגרות, בן לאם יחידנית - מי זה אבא שלי? הוא חי בסביבה אוהבת ותומכת, אבל אמו מסרבת לענות לשאלתו, לפחות עד שימלאו לו 13. ציפי גון גרוס מספרת על עולמו הפנימי של עמית ועל יחסיו עם אמו, עם חבריו הבנים בבית הספר, עם אביגיל שאותה הוא אוהב, ובראש ובראשונה עם עצמו.
"ספר חובה לעולמם הסמוי מן העין - למחשבותיהם, לציפיותיהם ולתשוקות העמוקות ביותר של מי שהם בנים ובנות במשפחות חד הוריות", כתב על הספר הסופר חיים באר.
ציפי גון גרוס היא סופרת, פסיכולוגית, עורכת ומגישת התוכנית “ספרים רבותי ספרים” בגלי צה”ל. זוכת הפרס הבינלאומי לסיפורי נשים מאיזור הים התיכון (1999), כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים (2014) וכלת פרס אקו”ם למפעל חיים (2022).
לפעמים אני בכלל לא חושב על אבא שלי, לא ביום ולא בלילה. ויש חודשים שבהם הראש שלי לא מפסיק לפעול על הריק הזה. מוזר, איך ייתכן שאני כולי עסוק במישהו שלא קיים, ואולי הוא קיים אבל לא פגשתי אותו מעולם. מה, מי שמוליד אותך ונעלם ואתה בכלל לא מכיר אותו יכול להיחשב לאבא?
