לדנה, תלמידת כיתה ו' ובת יחידה לאם חד הורית, יש אלבום תמונות בלי תמונות, שעוזר לה לחשוב ולנסות להגדיר לעצמה את מקומו של אביה, שמעולם לא הכירה ולעולם גם לא תכיר.
כשדנה פוגשת את רוני, בתם של זוג אבות, היא מתמלאת קנאה, שמתחלפת בסקרנות ולבסוף בקִרבה ובחברוּת אמת, אשר שומרת על שתיהן גם בתקופות קשות.
ספרה של היועצת החינוכית אורית ברג מזמין ילדות וילדים להכיר את המשפחות של דנה ורוני דרך עיני ילדות השמחות בחלקן, אהובות ושייכות, אשר מעזות לשאול, לחפש, לבדוק.
אבאמאוילדים, אבאמא וילדים, אבא אמא וילדים. א ב א אמא וילדים... לא משנה איך אני אומרת את זה, מהר או לאט, בעיניים עצומות, בריצה, כשאני שוחה בבריכה, שנייה לפני שאני מגישה למורה את המבחן. אפילו לא משנה איך אני כותבת את זה, זה תמיד יוצא משפחה. משפחה רגילה. אבא, אמא וילדים. במשפחה המורחבת שלי יש שתי משפחות רגילות (שזה בעצם כולן חוץ מאתנו). בכיתה שלי יש עשרים ושבע משפחות רגילות (מתוך שלושים ושלוש) ואצלנו בבניין יש שש־עשרה (מתוך עשרים ושמונה, אבל זה לא נחשב, כי יש כמה דיירים שגרים לבד או זוגות שרק התחתנו ואני לא יכולה לדעת איזו מין משפחה הם יהיו). איך גיליתי כמה משפחות רגילות יש בכיתה וכמה בבניין? פשוט ספרתי. יותר נכון, בדקתי לפני שספרתי, כי זו חלוקה לא פשוטה. יש כל מיני משפחות ולא תמיד 'משפחה' היא המשפחה הרגילה. בגלל זה, כשאני פוגשת מישהו, לא משנה מי - ילדים, מבוגרים, אפילו זקנים, אני מיד צריכה לדעת. ממש חייבת לדעת, מי המשפחה שלו? ובעיקר אני חייבת להבין אם יש שם אבא.
