במכתב מלא אהבה, זעם וכאב לבנו בן ה-15, טא-נהסי קואטס מגולל את סיפור ההתבגרות שלו ברחובות בולטימור האלימים ובאוניברסיטת האווארד השחורה, ודרכו את סיפורו של הגוף השחור באמריקה.
אמריקה ניזונה זה מאות שנים מניצול וביזה של בני עמך, אומר קואטס לבנו. הגוף השחור מנושל, מוכה, מוצג כאִיום, אך למעשה נתון בעצמו כל העת בסכנה איומה. אתה תצטרך ללמוד לחיות בין האנשים האלה, בגוף הזה ובארץ הזאת.
טא-נהסי קואטס הוא כתב במגזין האמריקאי The Atlantic וזוכה מלגת מקארתור (2015). ספרו בין העולם וביני זכה בפרס הספר הלאומי של ארצות הברית (2015). יליד בולטימור, מתגורר בניו יורק עם אשתו ובנו. המתרגמת זהר אלמקייס היא סופרת ודוקטורנטית לאנתרופולוגיה באוניברסיטת קולומביה, ניו יורק. פרסמה במגזין גרנטה ובאתרי האינטרנט העוקץ וקפה גיברלטר.
"אני כותב לך בשנתך החמש־עשרה. אני כותב לך כי זו הייתה השנה שבה ראית את אריק גארנר נחנק למוות משום שמכר סיגריות; כי אתה יודע עכשיו שרנישה מקברייד נורתה על שביקשה עזרה, שג'ון קרופורד נורה למוות מפני שהסתכל במוצרים בחנות כלבו. וראית גברים במדים חולפים ברכבם ורוצחים את טמיר רייס, ילד בן שתים־עשרה שעליו נשבעו לגונן. וראית גברים באותם המדים חובטים באגרופיהם במרלן פינק, סבתא של מישהו, בצד הדרך. ואתה יודע עכשיו, אם לא ידעת כבר, שלמשטרה בארץ שלך הוענקה הסמכות להרוס את הגוף שלך. זה לא משנה אם ההרס הוא תוצאה של תגובת־יתר מצערת. זה לא משנה אם מקורו באי־הבנה. זה לא משנה אם ההרס נובע ממדיניות מטופשת. תמכור סיגריות בלי הרישיון המתאים - והגוף שלך עלול להיהרס. תתייחס במרמור לאנשים שמנסים ללכוד את הגוף שלך - והוא עלול להיהרס. תיכנס לגרם מדרגות חשוך - והגוף שלך עלול להיהרס. רק לעיתים נדירות יישאו ההורסים באחריות למעשיהם. לרוב הם יקבלו פנסיה. והרס הוא רק ההתגלמות העליונה של ריבונות הכוללת זכויות יתר כמו חיפוש גופני, מעצרים, הכאות והשפלות. כל זה משותף לאנשים שחורים. וכל זה לא חדש לאנשים שחורים. איש אינו נושא באחריות."
