אסופה ראשונה בעברית של כמה מהיפים שבסיפוריו של אמן הסיפור הקצר באורדו, סעאדת חסן מנטו (1912–1955).
מנטו, שחייו האישיים נקרעו בחלוקה העקובה מדם של הודו ופקיסטן, מתבונן בעניים, במופקרים, במשוגעים, בפורעי החוק במבט נוקב, מחויך ומתריס. גם כשהם נמחצים תחת כוחם ההרסני של גבולות לאומיים, מגדריים ודתיים, בסיפוריו של מנטו הם זוכים בסופו של דבר לרגע של ניצחון.
סעאדת חסן מנטו נולד בהודו למשפחה מוסלמית קשמירית וחי רוב חייו הבוגרים בבומביי. לאחר החלוקה של תת-היבשת ההודית ב-1947 נאלץ להגר לפקיסטן יחד עם מיליוני פליטים מוסלמים. שם, בעוני ובדידות, כתב כמה מיצירותיו הגדולות ביותר.
מָנְגוּ העגלון נחשב אדם חכם מאוד בתחנת הכרכרות. אמנם השכלתו הייתה אפסית והוא מעולם לא ראה אפילו שער של בית ספר, אבל בכל זאת היו ידיעותיו מרובות בקשר לנעשה בעולם. כל עגלון בתחנה שחפץ לדעת מה קורה בעולם הכיר היטב את רוחב ידיעותיו של אוּסְתָאד מנגו.
לפני כמה ימים, לאחר שהגיעה אליו מפי אחד מנוסעיו השמועה שעומדת לפרוץ מלחמה בספרד, טפח אוסתאד מנגו על כתפו הרחבה של גָאמָה צ'וֹדְהְרִי וניבא בקול סמכותי: "חכה ותראה גאמה צ'ודהרי, עוד כמה ימים הולכת לפרוץ מלחמה בספרד." וכששאל אותו גאמה צ'ודהרי, "איפה נמצאת ספרד?" השיב אוסתאד מנגו בפסקנות: "בחוץ־לארץ, אלא מה?"
