נפשות מתות - הרומאן הגאוני והמדהים על התוהו-ובוהו של ההבלוּיות והעמדות-הפנים שמהן עשויה, טלאי על גבי טלאי, הרֵיקוּת של המצב האנושי; פסגת יצירתו של "האמן הגדול ביותר שהוציאה מתוכה רוסיה עד עצם היום הזה" (כפי שכתב עליו נאבוקוב), פסגה שלמרגלותיה שוצפת התהום הפרטית המסויטת של המחבר – נפשות מתות זה מוגש כאן לקוראים הישראלים בתרגום עדכני, מבריק ורענן, של רִנה ליטוין, ולראשונה בעברית עם "החלק השני".
צ'יצ'יקוב, גיבור הספר, נודד בין האחוזות הכפריות וקונה בחצי-חינם "נפשות מתות", כלומר: צמיתים שכבר מתו, אך במובנים רבים הם חיים לא פחות מבעליהם החיים. מה יוצא לו מזה? על כך נפוצות בעיר שמועות למכביר, האחת מופרכת מחברתה. אבל השמועה הנראית כמופרכת ביותר (שמפיצות בעיקר נשים), זו האומרת שהנפשות המתות הן רק הסוואה לרומאן שצ'יצ'יקוב (החרד עד מוות מנשים) מנהל עם בתו של מנהל המחוז, ולכוונתו לברוח עימה – שמועה זו דווקא משיקה לאמת עמוקה...
השערים נפתחו. אור היבהב בעוד חלון. הבריצ'קה נכנסה לחצר ועצרה לפני בית לא גדול, שבגלל החשיכה היה קשה לתפוס את מראהו. רק מחציתו הוארה באור שהגיע מהחלונות; כמו־כן היה ניתן להבחין בשלולית לפני הבית, שאותו אור האיר אותה במישרין. הגשם תופף ברעש על גג העץ וזרם בפלגים מבעבעים לתוך חבית שהונחה שם. בינתיים השתפכו הכלבים בכל הקולות האפשריים: אחד, בראש זרוּק לאחור, התמכר ליבבות מצפוניות כל־כך, כאילו שילמו לו על זה אלוהים יודע איזו משכורת; אחר הפטיר בחטף, כמו שמש כנסייה; ביניהם הצטלצל, כמו פעמון של מרכבת־דואר, סוֹפּרן בלתי־נלאה, קרוב לוודאי מפיו של גור, ועל כל אלה כיסה לבסוף הבָּאס, אולי זקן שניחן בטבע כלבִּי חזק, שכן נחר כדרך שנוחר הבָּאס העמוק כשהקונצרט בשיאו: הטנורים נעמדים על בהונות בתשוקה עזה להפיק צליל גבוה, וכולם כאחד פורצים אל־על בזריקת ראש לאחור, ורק הוא לבדו תוחב את סנטרו הלא־מגולח לתוך עניבתו, מַפנה את ברכיו לצדדים ושוקע כמעט עד לרצפה, ומשם משלח את הצליל שלו, המרעיד ומשקשק את השמשות. בנביחת הכלבים הזאת, המורכבת ממוזיקאים כאלה, היה די בשביל להניח שהכפרון הזה הוא בעל־ממדים; אולם גיבורנו הרטוב עד העצם והקפוא מקור לא חשב על כלום מלבד המיטה. לא הספיקה הבריצ'קה לעצור, וכבר קפץ מתוכה אל מרפסת הכניסה, התנודד וכמעט נפל.
