עשרים-וחמש שנה חיה צילה בכפיפה אחת עם בעלה לזר, אבי חמשת ילדיה, ועם אהובה חנן, הצעיר ממנה בתשע שנים. בכל שנות הנדודים הארוכות בפלשתינה שאחרי מלחמת-העולם הראשונה גדלו שלוש בנותיה ושני בניה עם שני אבות, ו'דוד חנן' הוא שדאג לחינוכם ולחלק ניכר מפרנסת המשפחה.
לזר היה הבחור הראשון שאי-פעם נשק לצילה, לאחר ש"התגבר עליה", והיא, ברוב תמימותה, חשבה כי משום כך "כבר אבוד" ולא נותר לה אלא להתחתן אתו. חתונתם העצובה מתקיימת לאחר הפוגרום של 1905 באודסה, פוגרום שלזר התגלה בו כחסר-ישע, וצילה מאבדת בו אחת מעיניה.
אבל בארץ-ישראל של ראשית המאה, בין יפו לבאר-שבע ולגדרה ולעזה ולתל-אביב, הולכת והופכת צילה לאשה חופשית ודומיננטית, לאמהּ של שושלת משפחה של נשים חזקות, שהגברים שלידן רכי-לב והססנים. את ילדיה, את "חמשת ענפיה הצעירים, היא נטלה והרכיבה על-גבי כנה של חושחש" – 'דוד חנן' – כמו בהרכבה של תפוז, אך בפרדס המשפחה הזה היתה היא מי שהטילה את צילהּ הגדול על כל השושלת 'המטריארכלית' במשך מאה שנים ומעלה, השנים שלאורכן נפרשת הסאגה בת ארבעת הדורות שכתבה קציר.
צילה כתבה את זיכרונותיה לאורך כארבעים שנה, אבל לא ילדיה, שלהם נועדו המחברות שהשאירה, ולא נכדיה, לא קראו את מה שכתבה. יהודית קציר, הנינה הבכורה, היא הראשונה שקוראת הן את זיכרונותיה של הסבתא-רבתא והן את יומנו של חנן. וקולה השואל, ומבטה המדמיין, הופכים אותה-עצמה לדמות מרכזית של הספר, מול צילה. זהו הרומאן הגדול והמורכב ביותר שלה עד כה – רומאן שלקראתו הכשירה את עצמה שנים רבות – מין רומאן אוטוביוגרפי, הנפתח שישים שנה לפני שנולדה. רק לרשותה עומד המבט הפנורמי המאפשר לעקוב אחרי צילהּ של צילה לאורך הדורות. ורק דמיונה-שלה מאפשר לעמת את צילה, העיוורת לגמרי לקראת סוף חייה, עם הפרספקטיבה של חנן, כפי שסיפר ביומנו הפרטי והסודי.
במשך למעלה מעשרים שנה ריחפו ברקע של רוב כתיבתה של קציר קרעים מן הסיפור המשפחתי של שושלת צילה. החומרים האלה שימשו אותה בסיפורים על שבר בתא המשפחתי ונוצלו בדרך של הריסה ובנייה מחדש. 'צילה' אינו מוליך אל שבר בתא המשפחתי. הרומאן המשוכלל, המרהיב והמרגש פותח בשבר, ומוליך דווקא לסיפור ארוך של תיקון ואיחוי.
