בת הזוג של ארנה קזין יולדת בת. אף אחד מהתרחישים לא הכינו את ארנה לקראת השינוי העצום שחייה עומדים לעבור. כיצד מרגישה אשה שבחרה לא ללדת, כאשר היא הופכת אמא לילדה של זוגתה? האם הזוגיות הלסבית עמידה יותר לתלאות ההורות מזוגיות סטרייטית? ואיך מתמודדים עם עוצמת רגשות כזו כשאת אדם מופנם ורואה שחורות בדרך כלל? ספר מיוחד במינו המציג זווית חדשה ומרתקת של הורות מודרנית.
מתוך השגרה של שנת ההורות הראשונה, מצליחה קזין לחצוב את הבלתי שגרתי. היא מתבוננת מקרוב בציפורים של תל אביב, מהרהרת במלות שירי הערש שהיא שרה לבתה, משוטטת בעיר איתה ובעקבותיה, משקיפה על האמהות של בת זוגה; חוגגת את הזוגיות ולומדת את הבדידות; מחפשת תשובות לשאלות המטרידות בספרי שירה, בפרוזה, במסות.
אפס עד 12 הוא יומן אישי, פיוטי ומהורהר של הורה בתחילת דרכה - השראה לכל אם ולכל הורה, שיצאו לדרך בעקבות ההתחייבות לאהוב ברגע הלידה.
"...אני נועצת מבט בעיני החיה שבחיקי. העיניים נפוחות, בולטות, כמו של יצור מכוכב אחר. הצבע אפור. הגוף פצפון. השיער שחור. חייזר בחיק. הלב שלי שוקע ואני מנסה לרומם אותו: טוב, אין מה לעשות. זאת היא. זהו הייצור שהתחייבתי לאהוב. זה לא יהיה קל. היא ממין אחר. היא זרה גמורה. אבל התחייבתי".
