הקלסיקה הנפלאה של מיכאל אנדה על מומו, האדונים האפורים וגנבי הזמן בתרגום חדש של חנה לבנת בסדרת מרגנית.
זהו סיפור על חיינו כיום; ייתכן שכבר קרה וייתכן שהוא רק עומד לקרות, כפי שמסביר הסופר מיכאל אנדה, שטווה סיפור מופלא הנוגע במטה קסם במניעים ובהשפעות החברתיות והכלכליות של תחלואי החברה המודרנית.
מכל מקום ברור, שכל אדם בר-דעת צריך להירתם למלחמה נגד גונבי הזמן - ועל אחת כמה וכמה צריכה היתה מומו לעשות זאת. מיהי מומו? מניין הגיעה לעיר הגדולה ולאמפיתיאטרון העזוב? מדוע אוהבים כל כך הילדים לשחק עמה, ומדוע באים מבוגרים כה רבים לספר לה על צרותיהם? שאלות אלה, המתעוררות מיד בחלקו הראשון של הסיפור, הן הרקע להבנת עיקר העלילה: הופעתם של האדונים האפורים וניסיונם להכשיל את מומו. האם תוכל הילדה לנצחם? האם יעזור לה מאסטרו סקונדוס מינוטיוס הורה? איך חוזה הצבה קסיופיאה את העתיד? ומהי סגולתו המיוחדת של פרח השעות?
אדון פוזי סגר את דלת המספרה, כי הרגיש כאילו נעשה פתאום קר באופן יוצא דופן בחדר הקטן. 'במה אוכל לשרת אותך?' שאל במבוכה. 'גילוח או תספורת?'... 'לא זה ולא זה', אמר האדון האפור בלי לחייך, וקולו נשמע מוזר ושטוח, אפור כאפר. 'אני בא מבנק החיסכון בזמן. אני סוכן מספר QYX/384/b. אנחנו מבינים שהאדון מעוניין לפתוח אצלנו חשבון חיסכון'. 'זה חדש לי', הצהיר אדון פוזי במבוכה הולכת וגוברת... 'אתה אדון פוזי, לא?' 'נכון מאוד, זה אני', השיב אדון פוזי. 'אם כך אני במקום הנכון... אדוני מועמד אצלנו.