החד-קרן

עמליה הנדלר אומרת שהילדים שלנו הם לא הילדים שלנו. היא אומרת שהילדים שלנו ניתנו לנו לזמן קצוב בלבד, ושהם לא שלנו במובן הרגיל של המילה. הם אחרים.  עמליה הנדלר אומרת שאני לא צריך להיות ‘לכוד’. אמרתי לה את המילה הזאת סתם כך, ותכף היא קפצה עליה ובנתה תלי־תלים של השערות. ‘יחסית לאדם שלא ממש יכול לזוז,’ היא אמרה, ‘דווקא אירגנת לעצמך חיים לא רעים.’ אנשים היו אומרים: הילד הזה, כלום לא חסר לו. כשהיו שולחים את ילדיהם לחגיגת יום ההולדת שלי, שאלו: מה כבר אפשר לתת לילד שיש לו הכול? אמי קיבלה את כולם בסלון הגדול, ישובה על הספה. על השולחן לפניה היתה מונחת תבנית ובה עוגת שוקולד. כל ילד קיבל צלחת פלסטיק וקיבל רשות לגשת אל אמי. היא היתה נוטלת את הסכין, מפלחת את העוגה היבשה, מניחה את הפרוסה על צלחת הפלסטיק, מלטפת את לחיו, ורעד עבר בגופו של הילד. היא ידעה להעביר רעד, אמי. כשרצתה וגם כשלא רצתה.