כל הסיפורים של סופר היהודי־רוסי איסאק באבל, מגדולי אמני הסיפור הקצר בספרות המודרנית והסופר היהודי הראשון שזכה לתהילה בספרות הרוסית, בכרך ראשון מתוך שלושה של כל כתביו, ובהם תרגומים לסיפוריו, מחזותיו, תסריטיו, רשימותיו, יומניו, נאומיו ומסות פרי עטו, ללא התערבות הצנזורה.
את הסיפורים תרגמה מרוסית המשוררת וחוקרת הספרות פרופ' חמוטל בר־יוסף, שגם הוסיפה להם אחרית דבר, והם מופיעים במהדורה הכוללת הערות טקסטולוגיות והסברים רבים, המצביעים על קטעים חשובים בטקסט שצונזרו או שונו מסיבות פוליטיות. פתח דבר ועריכה מדעית: פרופ' אפרים זיכר, חוקר כתבי באבל שגילה בארכיונים בברית המועצות טקסטים שלא נודעו קודם לכן.
בכרך הראשון מקובצים כל סיפורי באבל, בסדרות סיפורים שהוא עצמו תכנן: "חיל הפרשים", "סיפורי אודסה" ו"סיפורי ילדות". אחדים מהם מופיעים כאן בתרגום שני ואף שלישי וחלקם רואה אור בעברית לראשונה. סיפורים שתורגמו בעבר מופיעים כאן בגרסאות לא מצונזרות, המבוססות על כתבי יד או על פרסומים ראשונים, ועל כן הם שונים במקצת מאלה שתורגמו עד כה לעברית.
מתוך שלוימה הזקן:
אף שהעיירה שלנו איננה גדולה כלל וכלל, ולמרות שאת כל תושביה אפשר לספור על יד אחת, ולמרות ששלוימה התגורר בעיירה 60 שנה בלי לצאת ממנה, לא כל אחד יגיד לכם מי זה שלוימה ואיזה מין בן אדם הוא. וזאת משום שפשוט שכחו אותו, כמו ששוכחים חפצים לא נחוצים שלא נתקלים בעיניים. חפץ כזה היה גם שלוימה הזקן. הוא היה בן 86. עיניו דמעו, פניו היו קטנים, מזוהמים, פנים מקומטים ועליהם צמחי זקן צהבהב שלא סורק מעולם וקווצות סבוכות של שֵׂער מדובלל על הראש. שלוימה כמעט אף פעם לא התרחץ, לעתים רחוקות מאוד החליף את לבושו וריח מגונה נדף ממנו; הבן והכלה שאצלם הוא גר סילקו את ידם ממנו, החביאו אותו בפינה חמה ושכחו אותו. פינה חמה ואוכל – זה מה שנשאר לשלוימה, ונראה היה שזה הספיק לו. לחמם את עצמותיו הזקנות, הרצוצות, לאכול נתח צלי טוב, שמנוני, עסיסי – זה היה בשבילו התענוג הנעלה ביותר.
