הקוסמוס היווני הוא התמונה הבהירה מכל של אחדות המחשבה והמעשה. הוא ממשיך להתקיים אפילו בימים אלו, אף שיסודותיו נפוצו מזמן לכל רוח. תמונת יוון, למרות היותה דהויה, שורדת כאב־טיפוס של הנס שחוללה הרוח האנושית.
הדפסה מחודשת (2024) ומשמחת עד מאוד לספרו של הנרי מילר מ-1941, שראה אור לראשונה בעברית ב-2002, ונחשב בעיני רבים פסגת יצירתו – שיר אהבה ליוון, מזמור הלל לנופיה ולאנשיה, ובייחוד לעברה המפואר ולמורשתה התרבותית והרוחנית.
ב־1939, ערב מלחמת העולם השנייה, הגיע מילר מפריז לביקור ביוון, אצל ידידו, הסופר האנגלי לורנס דארל, שגר באי קורפוּ באותה העת. הענק ממָארוּסִי הוא תיעוד של מסע זה, והוא שונה מספריו האחרים של מילר. אין זה יומן מסע במובן המקובל של המילה: הביקורים באתרים השונים, המפגשים עם אנשים ועם האירועים הקטנים של היום־יום, כל אלה אינם אלא שלד עלילה, מסגרת חיצונית למסע המטפיזי המרתק המתחולל בנפשו של הסופר.
לא הייתי נוסע ליוון לעולם אילולא נערה ושמה בטי ראיין, שגרה אתי באותו בית בפריז. ערב אחד, על כוס יין לבן, החלה לדבר על חוויות מנדודיה ברחבי העולם. תמיד הקשבתי לה בתשומת לב רבה, לא רק משום שההתנסויות שלה היו מוזרות, אלא מפני שכאשר דיברה על נדודיה, דומה שציירה אותם: כל מה שתיארה נותר בראשי כמו ציורים מוגמרים מעשה ידי רב־אמן. באותו ערב הייתה שיחה משונה: התחלנו לדבר על סין ועל השפה הסינית שהחלה ללמוד. עד מהרה היינו בצפון אפריקה, במדבר, בקרב עמים שלא שמעתי עליהם מעולם לפני כן. ואז היא הייתה לפתע לבדה, פוסעת על גדת נהר, והאור היה עז ואני עקבתי אחריה כמיטב יכולתי בשמש המסנוורת, אבל היא הלכה לאיבוד ומצאתי את עצמי משוטט בארץ זרה, מאזין לשפה שלא שמעתי מעולם לפני כן. היא לא בדיוק מספרת סיפורים, הנערה הזאת, אבל היא אמן מסוג כלשהו, מפני שאיש לא העביר לי מעולם אווירה של מקום בשלמות כזאת, כפי שהיא עשתה ביחס ליוון. כעבור זמן רב גיליתי שליד אולימפיה היא תעתה בדרך, ואני יחד אִתה, אבל באותו זמן זו הייתה פשוט יוון בשבילי, עולם של אור שמעולם לא חלמתי על שכמותו ולא קיוויתי מעולם לראותו.
