אילה נדיבי, שערכה מחקר על שואת יהודי הונגריה במסגרת עבודת דוקטורט באוניברסיטת חיפה, חושפת ברכבת קסטנר - על השקר והבגידה את הכוחות שפעלו בזמן אמת – ובהמשך במשפט קסטנר ובארכיונים במדינת ישראל – כדי להעלים ולזייף מסמכים על אודות מהלכי ההצלה האמיתיים בהונגריה (1943-1944) בהובלת ד"ר ישראל קסטנר, ראש ועדת ההצלה.
הדבר נעשה כדי לתמוך בנרטיב השקרי האומר שהקשר עם הגרמנים למען הצלת יהודים נולד לאחר כיבוש הונגריה, מאוחר ובאין ברירה, ותוצאתו יציאת קומץ יהודים אל החופש. בפועל, שיתוף הפעולה עם הגרמנים נרקם חודשים רבים לפני כיבוש הונגריה, וימים ספורים קודם הכיבוש היה קיים מתווה להצלת קומץ יהודים, בידיעת ההנהגה העליונה של היישוב בארץ־ישראל.
ד"ר אילה נדיבי היא עמיתת מחקר בעמיתי שפיגל, המכון לחקר השואה באוניברסיטת בר אילן, וחברה בצוות היגוי של פורום הונגריה במכון.
עד כיבוש הונגריה ב־19 במרס 1944 הייתה הונגריה המדינה היחידה באירופה הכבושה שבה הותרה פעילות ציבורית יהודית וציונית בדרגות שונות. יהודי הונגריה המשיכו לעמוד בקשר עם העולם החיצוני בטלפון, במכתבים ובמברקים. ממשלת הונגריה התירה, בעצימת עין, לאלפי יהודים להיכנס לתחומה ולארגונים יהודיים לסייע להם. הפליטים היהודים הגיעו להונגריה בגלים, רובם לבודפשט בת מיליון התושבים, שסבלה ממחסור בידיים עובדות ששועבדו לצורכי המשק הגרמני, וניתן היה להיעלם בה, לקבל סיוע בתעודות מזויפות, במגורים, בעבודה, בתמיכה כספית ועוד, אם כי בקשיים לא מעטים. תחילה הגיעו פליטים יהודים מגרמניה, אוסטריה, יוגוסלביה ומפולין, וממרס 1942 הגיעו מסלובקיה. מאפריל־מאי 1943 הגיע גל פליטים חדש מפולין, ובסך הכול הגיעו 15,000-25,000 פליטים יהודים. עדויותיהם (שנעדרו מהעיתונות ההונגרית המצונזרת, כמו גם המידע על גורל שאר יהודי אירופה) אפשרו למנהיגי יהדות הונגריה ולמנהיגי התנועות הציוניות והחלוציות, שהתרכזו בעיקר בבודפשט, לראות את השואה בממדיה האמיתיים, כולל התרשמויות ישירות מעדים שחוו על בשרם את השואה ואת המרידות ואת כישלונן בגטאות בפולין.
