"המשחק עתיק מהתרבות" – כך נפתח ספרו של היסטוריון התרבות ההולנדי יוהאן האוּזינְחָה (1945-1872), מחבר יצירת המופת סתיו ימי־הביניים, אשר תרמה רבות להבנה מחודשת של התקופה.
בהומו לוּדֵנְס (האדם המשַׂחק) – מסה על יסוד המשחק בתרבות טוען האוזינחה כי המשחק קיים לפני כל ניסוח ידוע של התנהגות אנושית. האוזינחה הוא הומניסט מושלם הן במובן הקלאסי, הלמדני, והן בתפיסתו השוויונית את כל האדם באשר הוא אדם. תפישת המשחק שלו היא חלק מהומניזם זה. הספר הוא המחקר השיטתי הראשון הרואה במשחק תופעה שבאמצעותה ניתן לחקור ולהבין את התרבות האנושית בכללותה. מכאן נובעת האוניברסליות שלו, בכל מרחב וזמן.
לכל אורך הספר – שנכתב במהלך שנות השלושים של המאה העשרים והתפרסם ב-1938 – ובייחוד בחלקים המדברים על המשחק במלחמה ובפוליטיקה, בולטת ביקורתו הנבואית של האוזינחה על המתרחש אצל שכנתה המזרחית הגדולה של הולנד.
"ספר זה הוא עדות לאמנות כתיבה שהפכה נשכחת כמעט", נכתב באתר הוצאת כרמל, "אמנות שראתה קשר הדוק בין מחקר רחב־אופקים ועמוק ובין אהבת האדם".
מתוך ההקדמה:
כאשר הכרנו בכך שהמין האנושי אינו כה נבון כשם שתואר בידי אותה מאה שהעריצה בעליצות את התבונה, זכינו, אנו בני האדם – לצד הכינוי הומו סאפּיינס (האדם הנבון) – בכינוי הומו פאבר (האדם היצרן). המושג האחרון קולע פחות מהראשון, מפני שתכונת הייצור (פאבר) שייכת גם לבעלי חיים. מה שתקֵף לפעולת הייצוּר תקף אמנם גם למשחק: הרבה חיות משחקות. אף על פי כן דומני שהומו לודנס, האדם המשַׂחק, מציין תכונה חיונית לא פחות מפעולת הייצור, והוא יכול לתפוס את מקומו לצד ההומו פאבר, האדם היצרן [...] המשחק מתואר כאן כתופעה תרבותית ולא – או על כל פנים לא בראש ובראשונה – כפעולה ביולוגית; הוא מנותח באמצעות כלֵי החשיבה של מדעי התרבות. על אף חשיבותה, ניתן להבחין שניסיתי להימנע ככל האפשר מפרשנות פסיכולוגית של המשחק; גם מושגים והסברים פולקלוריסטיים – גם כאשר גיליתי ממצאים אנתרופולוגיים – זוכים כאן למקום מצומצם ביותר.
