חלק שני בטרילוגיה של אחת היוצרות המקוריות ומעוררות המחלוקת ביותר בצרפת, וירז‘יני דֶפַּנט הידועה בשמה הספרותי דֶפַּנט, עליה נאמר בביקורת שהיא האונורה דה בלזק של הרוקנרול. בשנה שעברה ראה אור בעברית גם ספרה יקירי המנוול.
חנות התקליטים של וֶרנוֹן בפריז, גיבור הטרילוגיה שהכרנו בספר הראשון, סיפורו של ורנון סובוטקס, הפכה לזיכרון רחוק, וכך גם הדירה והאנשים שהקיפו אותו בחייו הקודמים. עכשיו ורנון הוא דר רחוב, מבחירה! אבל כמה חברים מחייו הקודמים לא שכחו ממנו, ועדיין יש מי שמבקש להניח את ידו על הקַלטות של אלכס בליץ'. בעקבות התפתחות מפתיעה, האינפורמציה המפלילה שיש בהן נחשפת לפני כמה מחבריו של ורנון. מקבץ ססגוני של טיפוסים ססגוניים מנסים לאתר אותו, והמפגש המחודש שמתקיים ביניהם לבסוף, בתנאים של ורנון, לא מותיר אף אחד מהם במקום שהיה בו.
בעלילה שנונה ובכתיבה שמשלבת מאבק, זעם, אמפתיה, ביקורת חברתית וחמלה, דֶפַּנט ממשיכה לעסוק בנושאים ובכוחות שמעצבים את העידן הנוכחי: יחסנו לכסף, מעמד, רשתות חברתיות, הקצנה פוליטית, גזענות ומיזוגניה, ולחדור לנבכי האמת של זמננו.
ורנון מחכה שיֵרד הלילה ושכל החלונות מסביב יוחשכו כדי לקפוץ מעל לגדר ולהיכנס לגן הקהילתי. האגודל בכף יד ימין מציק לו, הוא כבר לא זוכר מה גרם לחתך הקטן, אבל במקום להגליד הוא מתנפח, והוא מתפלא שפצע זניח כזה יכול להכאיב עד כדי כך. הוא חוצה את המדרון וצועד בשביל ישר לאורך הגפנים. הוא מקפיד לא להשאיר עקבות. הוא לא רוצה להקים רעש או שיגלו את דבר נוכחותו בבוקר. הוא מגיע לברז ושותה בשקיקה, ואחר כך מתכופף ומשלשל את עורפו מתחת לזרם המים. הוא משפשף בחוזקה את פניו ומרגיע את הכאב באצבע הפצועה, משהה אותה ארוכות מתחת למים הקפואים. אמש ניצל את העובדה שהיה חם יחסית והתרחץ בצורה יסודית יותר, אבל הבגדים שלו מצחינים כל כך, שאחרי שלבש אותם שוב הוא הרגיש מלוכלך אפילו יותר.
