חלק ראשון בטרילוגיה של אחת היוצרות המקוריות ומעוררות המחלוקת ביותר בצרפת, וירז‘יני דֶפַּנט הידועה בשמה הספרותי דֶפַּנט, עליה נאמר בביקורת שהיא האונורה דה בלזק של הרוקנרול.
סיפורו של ורנון סובוטקס, שהיה מועמד לפרס בּוּקר 2018, מגולל את קורותיו של גבר, עוד רגע בן חמישים, שהיה בעליה של חנות תקליטים ידועה בפריז, ועכשיו הוא מובטל, פושט רגל וחסר בית. הוא נודד בין חברים מעברו, נשים וכל מי שיכול להציל אותו מלילה על ספסל ברחוב. כאשר הוא פושט את ידו בפעם הראשונה, הערה שפלט פעם בפייסבוק כובשת את הרשת בסערה. אין לו מושג שהשמועה התפשטה: ורנון סובוטקס מחזיק בהקלטות האחרונות של אלכס בליץ‘, זמר מפורסם ומי שהיה חברו ומיטיבו, שמת לא מזמן ממנת יתר.
אוסף של טיפוסים, החל במפיקי מוזיקה וכלה בטרולים של אינטרנט ובכוכבות פורנו, יוצא בעקבות ורנון וההקלטות, בעלילה שנונה, שאינה פוסחת על אף אחד מהנושאים והכוחות שמעצבים את העידן הנוכחי: יחסנו לכסף, מעמד, רשתות חברתיות, הקצנה פוליטית, גזענות, מיזוגניה ופורנוגרפיה.
חלונות הבניין ממול כבר מוארים. הצלליות של המנקות מתרוצצות בחלל הפתוח הגדול של מה שנראה כמו משרד פרסום. הן מתחילות בשש בבוקר. ורנון מתעורר בדרך כלל זמן קצר לפני שהן מגיעות. מתחשק לו קפה חזק וסיגריה עם פילטר צהוב, הוא היה רוצה לקלות פרוסת לחם ולאכול ארוחת בוקר תוך כדי רפרוף על פני הכותרות הראשיות של "לֵה פריזיאן" במחשב שלו.
הוא לא קנה קפה כבר שבועות. הסיגריות שהוא מגלגל בבוקר אחרי שרוקן את קרבי הבְּדלים של הלילה שעבר דקיקות כל כך, שזה כמו לשאוף נייר. בארונות המטבח שלו אין שום דבר לאכול. אבל הוא ממשיך לשלם לספק האינטרנט. הוראת הקבע יורדת ביום שקצבת הדיור נכנסת לו לחשבון. בחודשים האחרונים היא משולמת ישירות לבעל הבית, אבל זה בכל זאת עובר, נכון לעכשיו. בתקווה שזה יימשך.
