שמונה הרים הוא רומן התבגרות יפהפה ,שבמרכזו חברות בין גברים והמסע של כל אחד מהם, למצוא את מקומו בעולם.
הוריו של פייטרו, שסולדים מהצפיפות וההמולה במילאנו, רוכשים בית קיץ בכפר קטן למרגלות האלפים האיטלקיים. בכפר, פייטרו מתחבר עם ברונו, ילד מקומי בן גילו שכל חייו עברו עליו בהרים. ברונו לוקח את פייטרו תחת חסותו, להרפתקאותיו היזומות בממלכה האלפינית הפרטית שלו, ואילו הוריו של פייטרו, מצידם, מבקשים לפרוש את חסותם על ברונו ולהעניק לו את מה שלדעתם חסר לו בחייו.
בין הילדים, הנוטים מטבעם להתבודדות, מתפתחת חברות מכוננת שאינה זקוקה ליותר מדי מילים. לאחר שנים של ריחוק, מפגיש הגורל את שני חברי הילדות. ממרחק של זמן ומקום, הם יכולים לבחון את הבחירות שעשו בחיים, להתפייס עם דמויות מפתח בעברם ולזכות בנחמה שחברות אמת יכולה להציע.
הייתה לאבי דרך הליכה משלו בהרים. הוא לא נטה לשקוע בהרהורים, כל כולו היה נחישות ויוהרה. הוא טיפס בלי לשמור כוחות, תמיד התחרה במישהו או במשהו, ובמקומות שנראה לו שהשביל ארוך – חתך בקו התלול ביותר. בחברתו אסור היה לעצור, אסור היה להשתהות בגלל רעב, עייפות או קור, אבל מותר היה לשיר שיר יפה, בייחוד בעת סערה או ערפל כבד. ולשגר יללות שיצנחו מטה אל שדות השלג.
אימי, שהכירה אותו מנעוריו, אמרה שאפילו אז הוא לא חיכה לאף אחד והיה להוט להשיג את כל מי שראה מעליו: לכן נדרשו רגליים טובות כדי להיות נחשקת בעיניו, ובצחוק רמזה שכך כבשה אותו. בשלבים המתקדמים של המסלולים העדיפה להתיישב על כרי דשא, לטבול את רגליה ביובל שוצף או לזהות את שמות העשבים והפרחים. גם בראשי ההרים היא אהבה יותר מכול לצפות בפסגות המרוחקות, לחשוב על הפסגות של נעוריה ולהיזכר מתי הייתה עליהן ועם מי, בעוד אבי באותו שלב נשטף במעין אכזבה, ורק רצה לחזור הביתה.
